בבא מציעא | דף יד | אחריות טעות סופר

הגמרא בסוגייתנו מחלקת – לפי דעת שמואל אליבא דרבנן – בין שטרי הלוואה, שבהם אמרינן 'אחריות טעות סופר', ובין שטרי מכר, שבהם אחריות אינה טעות סופר. טעם החילוק: ברי לנו שאין אדם מלווה את כספו בלא אחריות, שהרי זה כמשליך את כספו לאיבוד; אך אפשר גם אפשר שאדם יקנה שדה בלא אחריות.

הראשונים נחלקו אימתי אומרים 'אחריות טעות סופר' בשטרי הלוואה. הריטב"א (יד ע"א ד"ה אחריות) מביא דעה שלפיה דין זה נאמר דווקא כאשר המלווה התנה שהאחריות תחול, אך הסופר שכח לכתוב זאת; אולם אם ידוע לנו שלא התנו לכתוב אחריות בשטר – אין האחריות חלה אף בשטרי הלוואה. כך כתב גם הרא"ש בתשובותיו (סח, לב).

הריטב"א עצמו חלק על דעה זו וסבר שאף אם המלווה לא התנה כלל על האחריות, מכל מקום האחריות חלה. עמדתו נראית קשה: הגם שלא יהיב אינש זוזי בכדי, כיצד תחול האחריות מבלי שהדבר הוסכם בין הצדדים?

נראה שלדעת הריטב"א האחריות היא חלק מהותי מן ההלוואה. לשיטתו, הלוואה היא סוג של עסקה: המלווה נותן כסף, ומקבל תמורתו זכות ושעבוד בנכסי הלווה. לפי הבנה זו יש לבאר, אם כן, את הנימוק "לא יהיב אינש זוזי בכדי" באופן שונה מכפי שכתבנו לעיל: לא מדובר בעיקרון ראָייתי, הקובע כי יש סבירות גבוהה שההלוואה הותנתה בשעבוד, אלא בדין מדיני הלוואה, המחיל שעבוד על נכסי הלווה. לנתינת מעות (אם אינה נעשית במתנה) חייבת להיות השפעה כלשהי – מעותיו של אדם לעולם אינן ניתנות בחינם, אלא קונות לו משהו. במקרה של הלוואה קונות המעות שעבוד קרקעות, אבל אם ניתנו תמורת קרקע – ואפילו בלא אחריות – הרי מכל מקום הועיל הקניין לפחות ליומו, ועל כן עסקת המכירה אינה גוררת אוטומטית אחריות.

אם כן, לפנינו מחלוקת בהבנת הנימוק "לא יהיב אינש זוזי בכדי": לדעת הרא"ש יש להניח שהמלווה התנה שתהיה אחריות, ורק הסופר הוא ששכח לכתוב זאת, ואילו לדעת הריטב"א כך עיקרו של דין הלוואה, שנתינת המעות מחילה שעבוד קרקעות.