ב`מ יח - טומאה וירושה באשתו ובארוסתו

  • הרב שמואל שמעוני

בבא מציעא דף יח - טומאה וירושה באשתו ובארוסתו / הרב שמואל שמעוני

"אשתו ארוסה, לא אונן ולא מטמא לה, וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו; מתה - אינו יורשה" (יח ע"א).

מה יסוד החילוק בין ארוסה לנשואה לעניין דינים אלו? נבחן את הדברים לאור עיון בשאלה רחבה יותר.

האם בעל הוא קרוב משפחה של אשתו? נראה שכל אדם שיישאל שאלה זו ישיב ללא היסוס בחיוב: גם קשר נישואין יוצר קרבת משפחה, ולא רק קשר דם. ואכן, גם מבחינה הלכתית קיימים באישה דינים שונים הנוהגים בקרובים: הבעל פסול להעיד על אשתו; ובמותה הוא אונן ואבל, הוא מותר להיטמא לה גם אם הוא כוהן והוא יורש אותה.

ואולם, למרבה ההפתעה, הרמב"ם סבור שכל הדינים הללו קיימים בבעל מדרבנן בלבד: "אין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד... אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך האישות, כולן פסולין מדבריהם" (הלכות עדות פי"ג ה"א); "ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה" (הלכות אבל פ"ב ה"א); "אשתו של כהן - מתטמא לה על כרחו, ואינו מטמא לה אלא מדברי סופרים" (שם ה"ז); "והבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי סופרים" (הלכות נחלות פ"א ה"ח). פסיקות אלו מעלות סימן שאלה גדול מעל תפיסתנו שהבעל הוא קרוב משפחה של אשתו, שהרי מתברר כי מדאורייתא חסר היחס בין בעל ואשתו דינים בסיסיים של קרבת משפחה.

יתר על כן, גם לפי דעות אחרות בראשונים, הסבורות שהדינים האלה הם מדאורייתא, ייתכן שמדובר בגדר אחר: הבעל אינו קרוב משפחה של אשתו, אלא הם נחשבים "בשר אחד" (בראשית ב', כד), ועל כן היא כגופו וחלים עליו דינים מסוימים בקשר אליה. כך, למשל, סבור הראב"ד (הובאו דבריו ברא"ש על מסכת מכות פרק א סימן יג) שאין לדמות את פסול הבעל להעיד לאשתו לפסולו להעיד לקרוביו, כי אם לפסולו להעיד על עצמו (שלדעת הראב"ד הוא שונה מהותית מפסול קורבה). את הדינים האחרים דרשו חז"ל מהמילה "לשארו", שנאמרה בענייני טומאה (ויקרא כ"א, ב) וירושה (במדבר כ"ז, יא); וביארו הראשונים שהאישה נחשבת שארו של הבעל משום שהם בשר אחד. הנה למשל דברי הרשב"ם בפירושו לבבא בתרא (קיא ע"ב) בעניין ירושת הבעל: "והאיש יורש את אשתו - אפילו היכא דאיכא בן, שהרי הבעל אינו קרוב לה כשאר קרובים שלה שקרובים לה ממשפחתה, ואפילו הכי אמרינן שהוא יורש את אשתו, הלכך ודאי לקדם כל קרובים שלה הוא דאמרינן דבעל יורש ולא הם. מנהני מילי... 'ונתתם את נחלתו לשארו' זו אשתו, כדכתיב 'והיו לבשר אחד' ". לפי זה מסתבר שגם האבלות על אשתו, אם היא מדאורייתא, אינה משום שקרובתו מתה, אלא משום שחלק ממנו מת.

כעת נחזור לסוגייתנו: מדוע אין דינים אלו נוהגים בארוסה? רש"י מפרש: "והאי לאו שארו הוא, דלא באו עדיין לידי קירוב בשר". רק כאשר האיש דבק באשתו ומתחיל לחיות עמה - דהיינו נישואין - הם מגיעים למדרגת "והיו לבשר אחד". קשר האישות אמנם החל לפני כן, אך כפי שראינו, הוא אינו יוצר קרבת משפחה.

נסיים בשאלה למחשבה. נחלקו המפרשים בביאור הפסוק "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כד). הרמב"ן פירש שהזיווג בין אדם לאשתו הופך אותם לבשר אחד. אבל רש"י פירש: "לבשר אחד - הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד". האם דברינו בעיון הזה ניתנו להיאמר גם לפי פירוש רש"י?