בבא מציעא | דף כא | ייאוש שלא מדעת

הפרק השני במסכתנו פותח בהבחנה בין מציאות שהמוצא רשאי לקחתן לעצמו למציאות שהוא חייב להכריז עליהן כדי להשיבן. המציאה הראשונה שהמשנה מונה כמציאה שמותר לקחתה היא "פירות מפוזרין", והגמרא ביארה שהכוונה לפירות שטורח אסיפתם אינו שווה את ערכם, ולכן "אפקורי מפקר להו".

מרש"י (ריש פרקין) נראה שהבין כי זו מהותו של ייאוש בעלים – הפקרת האבֵדה. וזה לשונו:

"מצא פירות מפוזרין – נתייאשו הבעלים מהן, כדאמר בגמרא, והפקר הן.         
מעות מפוזרות – הואיל ואין להן סימן ניכר, איאושי מיאש, והוו להו הפקר. וזה טעם כולן".

ברם לא כל הראשונים הבינו כמותו. התוספות (בבא קמא סו ע"א ד"ה כיון) כתבו על השיטות הסוברות שגזלן אינו קונה בייאוש בעלים: "מכאן משמע שיאוש אינו כהפקר גמור...". לעומת רש"י, שהבין שייאוש הוא פעולה ממונית משפטית, התוספות ראו בו יחס קיומי של האדם לחפץ, ואת הנפקותות הממוניות והמשפטיות של מצב זה כנובעות מן ההלכה ולא מהייאוש עצמו. בקצרה: לפי רש"י, הייאוש גופו מוציא את החפץ מרשות המתייאש; לדעת התוספות, במצב של ייאוש פטרה התורה את המוצא מהשבת האבדה והקנתה לו אותה.

למחלוקת זו ביסוד דין ייאוש נפקא מינות רבות, ובע"ה נעסוק בהן בהמשך הפרק. הדף הנלמד היום פותח את הדיון במחלוקת אביי ורבא ביחס לייאוש שלא מדעת, שגם היא עשויה להיות תלויה במחלוקת הנזכרת; וכך אכן הבין הגאון ר' שמעון שקופ (בחידושיו לבבא מציעא, סימן כ'). אם מחשבת הייאוש פועלת כעין הפקר, כלומר היא פעולה ממונית משפטית, מסתבר שייאוש שלא מדעת אינו מועיל, שהרי הפעולה המשפטית לא נעשתה. אך אם ייאוש הוא עמדה נפשית של האדם כלפי החפץ, ייתכן שעמדה זו קיימת ויש לה משמעות גם קודם שהמידע הרלוונטי הגיע לתודעתו של האדם.

להבהרת העניין נצייר לעצמנו אדם שמעולם לא טעם פיצה. לוּ טעם אותה, היה יודע שהיא המאכל הטעים לו ביותר, והיה מתאווה לה מאוד. ובכן, אפשר לטעון שגם כעת, קודם שטעם את הפיצה, הוא רוצה אותה – אלא שאין הוא מודע לרצונו זה. דין 'זכין לאדם שלא בפניו' מבוסס על תפיסה דומה: אנו מניחים כי אדם רוצה בחפץ מסוים, אף שייתכן שהוא כלל אינו יודע על קיומו.

וכן הדברים בייאוש מחפץ שבעליו טרם גילה שאבד. לאמיתו של דבר אין לו עוד רצון (עניין) בחפץ, והעובדה שאי-רצון (חוסר עניין) זה טרם נודע לו, מכיוון שטרם הכיר באבדתו, אינה מעלה ואינה מורידה. ומאחר שאנו רואים את יחסו כלפי החפץ כיחס של ייאוש וחוסר עניין, יכול המוצא לזכות בו.

כל זאת לשיטת רבא, שייאוש שלא מדעת הווי ייאוש. אביי, הפוסק שייאוש שלא מדעת לא הווי ייאוש (והלכה כמותו), יכול לחלוק על כל אחת משתי ההנחות של רבא: או שהבין כי ייאוש הוא פעולה משפטית, או שהסכים שייאוש הוא עמדה נפשית, אך חלק על האומדנה של רבא שלפיה לוּ ידע הבעלים שהחפץ אבד, ברי לנו שהיה מאבד עניין בו.