ב`מ כא - ייאוש וייאוש שלא מדעת

  • הרב ברוך וינטרוב

בבא מציעא דף כא - ייאוש וייאוש שלא מדעת / ברוך וינטרוב

הפרק השני פותח בחילוק בין מציאות שהמוצא רשאי לקחתן לעצמו לבין מציאות שהוא חייב להכריז עליהן על מנת לנסות להשיבן. המציאה הראשונה שהמשנה מונה כמציאה שמותר לקחתה היא "פירות מפוזרין". וביארה הגמרא, שהכוונה לפירות שהתפזרו לאדם במהלך עבודתו, וטורח אסיפתם אינו שווה את ערכם, ולכן "אפקורי מפקר להו".

מרש"י נראה שהבין כי זו מהותו של ייאוש בעלים: הפקרת האבֵדה. וזה לשונו (ריש פרקין):

"אלו מציאות. מצא פירות מפוזרין - נתייאשו הבעלים, מהן כדאמר בגמרא, והפקר הן. מעות מפוזרות - הואיל ואין להן סימן ניכר, איאושי מיאש, והוו להו הפקר. וזה טעם כולן".

ברם, לא כל הראשונים הבינו כמותו. התוספות בבבא קמא (סו ע"א, ד"ה כיון דבאיסורא) כתבו על השיטות הסוברות שגזלן אינו קונה בייאוש בעלים:

"מכאן משמע שיאוש אינו כהפקר גמור...".

לעומת רש"י, שהבין כי ייאוש הוא פעולה ממונית משפטית, ראו בו התוספות יחס קיומי של האדם לחפץ, ואת הנפקותות הממוניות והמשפטיות של מצב זה כנובעות מן ההלכה, ולא ממנו עצמו. בקצרה: לפי רש"י, הייאוש גופו מוציא את החפץ מרשות המתייאש; לדעת התוספות, במצב של ייאוש פטרה התורה את המוצא מהשבת האבדה והקנתה לו אותה.

למחלוקת זו ביסוד דין ייאוש נפקא מינות רבות, ובע"ה נעסוק בהן בהמשך הפרק. הדף של היום מתחיל את הדיון במחלוקת אביי ורבא בייאוש שלא מדעת, שעשויה גם היא להיות תלויה במחלוקת הנזכרת; וכך אכן הבין הגאון ר' שמעון שקופ (חידושי רבי שמעון שקופ, בבא מציעא סימן כ). אם מחשבת הייאוש פועלת כעין הפקר - כלומר היא פעולה ממונית משפטית - מסתבר שייאוש שלא מדעת אינו מועיל, שהרי הפעולה המשפטית לא נעשתה. אך אם ייאוש הנו עמדה נפשית של האדם כלפי החפץ, ייתכן שעמדה זו קיימת ומשמעותית עוד בטרם יגיע המידע הרלוונטי לתודעתו של האדם.

להבהרת העניין נצייר לעצמנו אדם שלא טעם מעולם פיצה. לוּ טעם אותה, היה יודע כי היא המאכל הטעים לו ביותר, והיה מתאווה לה מאוד. ובכן, ניתן לטעון שגם כעת, קודם שטעם את הפיצה, הוא רוצה אותה - אלא שאין הוא מודע לרצונו זה. דין 'זכין לאדם שלא בפניו' מבוסס על תפיסה דומה: אנו מניחים כי אדם רוצה בחפץ מסוים, אף שייתכן שהוא אינו יודע כלל על קיומו.

וכן הדברים בייאוש מחפץ שבעליו טרם גילה שאבד. לאמתו של דבר, אין לו עוד רצון (עניין) בחפץ; והעובדה שאי-הרצון (חוסר העניין) הזה טרם נודע לו - מכיוון שטרם הכיר באבדתו - אינה מעלה ואינה מורידה. ומאחר שאנו רואים את יחסו כלפי החפץ כיחס של ייאוש וחוסר עניין, יכול המוצא לזכות בו.

כל זאת לשיטת רבא, שייאוש שלא מדעת הווי ייאוש. אביי, הפוסק שייאוש שלא מדעת לא הווי ייאוש - והלכה כמותו - יכול לחלוק על כל אחת משתי ההנחות של רבא: או שהבין כי ייאוש הוא פעולה משפטית; או שהסכים כי ייאוש הוא עמדה נפשית, אך חלק על האומדנה של רבא כי לוּ ידע הבעלים שהחפץ אבד, ברי לנו שהיה מאבד עניין בו.