ב`מ כו - איסור `לא תוכל להתעלם` והיחס בינו ובין מצוַת ההשבה

  • הרב ברוך וינטרוב

בבא מציעא דף כו - איסור "לא תוכל להתעלם" והיחס בינו ובין מצוַת ההשבה / ברוך וינטרוב

"ואמר רבא: ראה סלע שנפלה - נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה, עובר בכולן: משום 'לא תגזול' (ויקרא י"ט, יג) ומשום 'השב תשיבם' (דברים כ"ב, א) ומשום 'לא תוכל להתעלם' (שם, ג)... נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה, ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה, עובר משום 'השב תשיבם'" (כו ע"ב).

הראשונים מקשים: מדוע אינו עובר במקרה השני גם משום "לא תוכל להתעלם"?

רש"י (ד"ה עובר משום השב תשיבם) פירש: "'לא תוכל להתעלם' אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל", ומשנטל את האבדה על מנת להחזיר, שוב אין הוא מתעלם עוד. אבל בעל המאור (יד ע"ב מדפי הרי"ף) כתב שאכן עובר גם משום "לא תוכל להתעלם".

הרמב"ן הקשה על בעל המאור מן הגמרא בקידושין דף לד ע"א, המציינת השבת אבדה כדוגמה למצוַת עשה שלא הזמן גרמה, שנשים חייבות בה. הרמב"ן מוכיח מזה, שבוודאי יש מציאות שעשה דהשבת אבדה חל בלא הלאו ד"לא תוכל להתעלם", שאם לא כן, היו נשים מתחייבות בהשבת אבדה מכל מקום, משום הלאו.

אמנם ניתן לפתור קושיה זו על פי פירושו של הרמב"ן עצמו לאותה סוגיה בקידושין. הרמב"ן כותב שם (על דוגמות אחרות בסוגיה) כי נשים אינן חייבות בלאווין שלא באו אלא לחזק מצוות עשה, כגון הלאו "ולא תשים דמים בביתך" (דברים כ"ב, ח), שנועד לחזק את העשה "ועשית מעקה לגגך" (שם). מסתבר שעל הדרך הזה יתרץ בעל המאור את קושיית הרמב"ן: "השב תשיבם" אכן כרוך תמיד ב"לא תוכל להתעלם", והיא הנותנת - הלאו "לא תוכל להתעלם" בא לחזק את העשה "השב תשיבם", ואינו אלא תמונת ראי שלו.

מהי, אם כן, סברת הרמב"ן? כיצד תפס הוא את הלאו "לא תוכל להתעלם"?

מדברי הרמב"ן בדף ל ע"א (ד"ה קרא למאי אתא) מוכח כי לא זו בלבד שאיסור "לא תוכל להתעלם" אינו קיים, לדעתו, לאחר הגבהת האבדה, אלא גם אין מצוַת "השב תשיבם" קודם ההגבהה. זאת אומרת: אין שום חפיפה בין חלות העשה ובין חלות הלאו. ייתכן אפוא שהרמב"ן הבין כי הלאו והעשה מוגדרים על ידי מציאויות הלכתיות שונות. כיצד?

משם מורנו הרב עמיטל שליט"א שמעתי, שהגאון ר' חיים סולוביצ'יק חילק בין שני יסודות מחייבים בהשבת אבדה: יסוד איסורי, המחייב כלפי שמיא, ויסוד ממוני, דהיינו חיוב כלפי המאבד. ואפשר שעל הבחנה זו מבוסס חילוקו של הרמב"ן בין זמני החלות של הלאו ושל העשה. לשיטתו, לפני הגבהת האבדה אין המוצא חייב כלום כלפי המאבד ואין לו עסק עמו; בשלב זה חל עליו הציווי האיסורי, שאל לו להתעלם מאבדת אחיו. אך משהרים המוצא את החפץ, הריהו מתחייב בחיובי שמירה והשבה ממוניים כלפי המאבד; מכאן ואילך שוב אין צורך באיסור, ויש רק מצוַת עשה ממונית להשיב את האבדה. המשמעות של תפיסת החיוב כחיוב ממוני (לעומת חיוב כלפי שמיא) היא שהמאבד יכול למחול עליו, עיין ברמב"ן שם.

[מחר נעמוד בע"ה על דרך אחרת ליישם את ההבחנה בין היסוד הממוני והיסוד האיסורי במצוַת השבת אבדה.]