ב`מ כז - שעת אבדה ושעת מציאה

  • הרב ברוך וינטרוב

בבא מציעא דף כז - שעת אבדה ושעת מציאה / ברוך וינטרוב

"תנו רבנן: 'אשר תֹאבַד' (דברים כ"ב, ג) - פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה. רבי יהודה אומר: 'ומצאתה' (שם) - פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה" (כז ע"א).

בביאור מחלוקת התנאים הזאת נחלקו האמוראים בסוגיה. לדעת אביי, "משמעות דורשין איכא בינייהו", כלומר המחלוקת היא רק בדבר מקור הדין, ואין לה שום נפקא מינה. אבל רבא טען שנפקא מינה (למסקנת הגמרא) בשהיה בה שווה פרוטה בשעת האבדה, והוזלה וחזרה והוקרה קודם שנמצאה: תנא קמא, הדורש מ"אשר תאבד", שם את הדגש באיבוד, ועל כן יחייב בהשבה במקרה כזה; ואילו לדעת רבי יהודה צריכה האבדה לשמור על ערכה משעת האבדה ועד שעת המציאה.

ייתכן שמחלוקת התנאים משקפת מחלוקת יסודית בהבנת מהותו של חיוב השבת אבדה. בבבא קמא קיג ע"ב אנו למדים שאין להשיב אבדתו של גוי. וביאר המאירי שם (ד"ה נמצא) כי אף למאן דאמר גזל הגוי אסור, מכל מקום אין חיוב להשיב אבדתו, "שמציאה מקצת קניין הוא, וחזרתו דרך חסידות, ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת". לדבריו, ביסודו של דבר צריכה הייתה אבֵדה להיקנות למוצאהּ, וחיוב ההשבה אינו אלא דרך חסידות שחייבה תורה כלפי יהודים, ולא כלפי גויים (על שיטת המאירי ראה הדף היומיומי לדף כד, וכן הדף היומיומי לדף כה). ברם, חידושו של המאירי אינו מוכרח כלל ועיקר, ויש בהחלט מקום לומר שהמוצא אינו יכול לקנות את האבדה בלי ייאוש הבעלים גם ברובד היסודי של דיני ממונות; וכן משמע ברמב"ן כו ע"ב, ד"ה עובר בכולן.

ואפשר שבזה נחלקו התנאים. רבי יהודה דורש מ"ומצאתה", כלומר מדובר בחיוב ממוני, ומציאת ממון הזולת כשלעצמה מחילה על המוצא את חיובי השמירה וההשבה. תנא קמא, לעומתו, מבין שהמציאה עצמה אינה מחייבת את המוצא להשיב, אלא "אשר תֹאבַד", דהיינו החיוב שחייבה התורה את המוצא לעשות חסד עם אחיו ולהשיב לו את אשר איבד.

לפי זה נוכל להסביר גם את הנפקא מינה שהעלה רבא: אבדה שהוזלה וחזרה והוקרה קודם שנמצאה. אף אם נאמר שאין ציווי לגמול חסד בפחות משווה פרוטה, מכל מקום, מאחר שהמאבד איבד דבר שיש בו שווה פרוטה והמוצא מצא דבר שיש בו שווה פרוטה, חייב המוצא להחזירו; זו דעת תנא קמא. לפי רבי יהודה, לעומת זאת, דרוש קשר ממוני רצוף בין המאבד לבין החפץ: אם איבד החפץ את ערכו כיחידה ממונית, פקעה בעלותו של המאבד, ועמהּ חדלה גם מצוַת ההשבה - ואפילו חזר ערכו של החפץ ועלה לאחר מכן.

[על דרך אחרת ליישום ההבחנה בין היסוד הממוני והיסוד האיסורי במצוַת השבת אבדה עמדנו אתמול.]