בבא מציעא | דף לב | כולכם חייבין בכבודי

"תנו רבנן: מנין שאם אמר לו אביו 'היטמא', או שאמר לו 'אל תחזיר', שלא ישמע לו? שנאמר 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמֹרו אני ה'' – כולכם חייבין בכבודי".

על כך כתב הרמב"ן:

"איכא דקשיא ליה: פשיטא שלא ישמע לו, שהרי אין לו לאביו כבוד אם לא יחזיר, ואין בו עשה כלל דנדחי לא תעשה? ויש לומר דהכי פירושה: אל תחזיר אלא עסוק בכבודי, דאיכא עשה".

הרמב"ן נוקט עמדה בשאלה יסודית ומעשית ביותר בגדרי כיבוד אב ואם: האם אדם חייב לשמוע בקול אביו ואמו? מדברי הרמב"ן נראה שהבן אינו חייב לשמוע בקול אביו ואמו אלא רק לכבדם, כמבואר בברייתא בקידושין (לא ע"ב): "ואיזהו כיבוד?... מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". מטבע הדברים, בעניינים אלו יש משמעות למה שההורה מבקש, אך אין תוקף לסתם בקשה שלו שלא להחזיר לפלוני אבדה וכיוצא בה. לפיכך נזקק הרמב"ן לפרש שמה שבאה התורה למעט הוא כגון שהאב מבקש מהבן לבטל עשה (כגון להימנע מהשבת אבדה) כדי שיהיה פנוי לעסוק בכבודו, או לעבור על איסור כדי לכבדו (למשל להביא פירות מבין הקברות).

גישה אחרת הובאה בריטב"א במסכת יבמות (ו ע"א) בשם רש"י:

"אמר לו אביו 'היטמא' או שאמר לו 'אל תחזיר' – פירש רש"י ז"ל שאמר לו כן לבטלה ולא לשום דבר".

מדברי רש"י עולה שעצם השמיעה בקול ההורים היא חלק ממצוות כיבוד אב ואם, ועל כן יש להוציא מכללה הוראת איסור, וביאר רבי עקיבא איגר (בתשובותיו, מהדורא קמא סימן ס"ח): "דגם זה ענין כיבוד, שנזהר בדבריהם".

ברם גם אם נקבל עמדה זו, עדיין יש מקום לפרש שלא מדובר באב המבקש מבנו להיטמא לשווא, כפי שפירש רש"י. להלן (סב ע"א) מבואר שחיוב כיבוד אב ואם הוא רק באב ש"עושה מעשה עמך", ולא באב רשע; היאך שייך אפוא לכבד אב המצַווה לעבור על דברי תורה? ואכן המשנה למלך (גזלה ואבדה יא, יט) נקט כפירוש הרמב"ן, שמדובר באב האומר לבנו שלא להשיב אבדה כדי שיעסוק בכבודו במקום זאת, אך מטעם שונה: "דאם אמר לו 'אל תחזירנה' כדי לעבור על דברי תורה, פשיטא דלא יקבל ממנו, דקרינן כאן 'ונשיא בעמך' – בעושה מעשה עמך". ולעניות דעתי נראית יותר הצעתו של בעל תורה תמימה (ויקרא יט, אות י), שהאב כלל לא אמר לבנו להיטמא או שלא להחזיר אבדה, אלא רק ביקש ממנו לכבדו בדבר מה, ובפועל הדבר כרוך בהיטמאות או באי־השבת האבדה; אך אם האב ביקש בפירוש לעבור על דברי תורה, ואפילו לצורך כיבודו, הריהו בגדר רשע, שהרי מה לי אם ביקש זאת להכעיס או לתיאבונו.

האם למרות זאת אפשר לאמץ את הפירוש המיוחס לרש"י, שהתורה נזקקה למעט אפילו מקרה שבו האב הורה במפורש להיטמא "לבטלה ולא לשום דבר"? נראה שאכן אפשר להבין כן, ובשני אופנים שונים:

א. בעל ספר יראים (סימן רכ"ב) הסביר שאב המצַווה את בנו לעבור על דברי תורה אינו רשע: "ובדיבור לא מקרי רשע, דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ולא מצינו עונש בתורה".

ב. רבי עקיבא איגר (בחידושיו לעיל ל ע"א) סבור שאף המצַווה לעבור נקרא רשע, אלא שאלמלא הילפותא שבסוגייתנו, היה הדין שעשה דכיבוד אב ואם דוחה לא תעשה, וממילא היה יוצא שהאב אינו מצַווה על איסור:

"דאם הדין דעשה דכבוד דוחה לא תעשה, הותרה הרצועה לאביו לצוות לו לטמא וכדומה להביא לו גוזלות לכבדו, ולא מקרי רשע בכך, דאינו מצווהו כלל לעבור עבירה, כי התורה התירה לזה לטמא למען קיום מצות כיבוד אב, וממילא מצווהו דבר המותר".

[להרחבה בעניין זה ראו שיעורו של הרב ברוך וינטרוב "גדרי החיוב בכיבוד הורים".]