דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף ל | השבת אבדה לפנים משורת הדין

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בפטור "זקן ואינה לפי כבודו" ביחס להשבת אבדה ולסיוע בפריקה ובטעינה. הגמרא מספרת על רבי ישמעאל ברבי יוסי, שלא רצה ליהנות מפטור זה וראה עצמו חייב לסייע בפריקה וטעינה אף כשהדבר לא היה לפי כבודו, וקובעת שהוא נהג לפנים משורת הדין.

המרדכי (סימן רנ"ז) חידש חידוש משמעותי בעניין "לפנים משורת הדין". לדבריו, הלכה זו איננה עצה טובה בעלמא אלא חיוב של ממש, שבית דין רשאי לכפות עליו: בית דין יכול לכפות על "זקן ואינה לפי כבודו" להשיב אבדה לפנים משורת הדין!

האם תמיד אפשר לכפות אדם לנהוג לפנים משורת הדין? ממורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל שמעתי שיש להבחין בין שני ערוצים בהלכה זו: פעמים התנהגות לפנים משורת הדין היא הרחבה של מצווה כלשהי, ופעמים אין היא אלא דרך טובה והנהגה נאותה, ללא קשר למצווה כזו או אחרת. הרב ביאר שהבחנה זו נוגעת גם לנידון דידן. כיצד?

המוצא אבדה – מתחייב להשיבה. אם הוא זקן, בוקע ועולה פטור כלשהו מהמצווה. אך אם ינהג אותו זקן לפנים משורת הדין ויוותר על הפטור, תחזור המצווה המקורית ותוטל עליו. זאת אומרת: זקן המשיב אבדה לפנים משורת הדין מקיים מצוות השבת אבדה בשלמותה.

בדף כד ע"ב הזכירה הגמרא חובת השבת אבדה אחרת שהיא לפנים משורת הדין: אדם מצא אבדה שבעליה התייאש ממנה, אך מבקש להשיבה בכל זאת (כן פירשו שם רש"י ועוד ראשונים). וביארו התוספות שם (ד"ה לפנים) שיש להבחין בין המקרה ההוא ובין המקרה שבסוגייתנו. ואכן דומה שהמקרה הנידון שם מייצג את הערוץ השני של קיום מצווה לפנים משורת הדין: שם חיוב ההשבה כלל לא התעורר מלכתחילה, שהרי הבעלים התייאש מן האבדה, ועל כן יש מקום לומר שרצונו של המוצא לחדש חיוב כזה ולהשיב את האבדה איננו המצווה הקלסית של השבת אבדה אלא הנהגה טובה שקיבל עליו המוצא.

הרב ליכטנשטיין הציע שיש לבחון את חידושו של המרדכי שכופין על לפנים משורת הדין לאור הבחנה זו. כאשר הנהגה לפנים משורת הדין היא קיום ממשי של מצוות השבת אבדה, יש מקום לכפות עליה. אבל כשאין זו אלא הנהגה טובה בעלמא, ולא מצווה של ממש, אין מקום לכפייה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)