ב`מ ל - השבת אבדה לפנים משורת הדין

  • הרב אביהוד שורץ

בבא מציעא דף ל - השבת אבדה לפנים משורת הדין / אודי שוורץ

הגמרא בדף ל עוסקת בפטור "זקן ואינה לפי כבודו" מהשבת אבדה ומסיוע בפריקה ובטעינה. בדף ל ע"ב מסופר על רבי ישמעאל ברבי יוסי שלא רצה ליהנות מהפטור הזה, וראה עצמו חייב לסייע בפריקה וטעינה אף כשהדבר לא היה לפי כבודו, והגמרא קובעת שהוא נהג לפנים משורת הדין.

המרדכי (סימן רנ"ז) חידש חידוש משמעותי בעניין "לפנים משורת הדין". לדבריו, הלכה זו איננה עצה טובה בעלמא אלא חיוב של ממש, שבית דין רשאי לכפות עליו: בית דין יכול לכפות על "זקן ואינה לפי כבודו" להשיב אבדה לפנים משורת הדין!

האם תמיד ניתן לכפות אדם לנהוג לפנים משורת הדין? ממורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א שמעתי שיש להבחין בין שני ערוצים בהלכה זו: פעמים התנהגות לפנים משורת הדין היא הרחבה של מצוה כלשהי, ופעמים אין היא אלא דרך טובה והנהגה נאותה, ללא קשר למצוה כזו או אחרת. וביאר הרב שהבחנה זו נוגעת גם לנידון דידן. כיצד?

המוצא אבדה - מתחייב להשיבה. אם הוא זקן, בוקע ועולה פטור כלשהו מהמצוה. אך אם ינהג אותו זקן לפנים משורת הדין ויוותר על הפטור, תחזור המצוה המקורית ותוטל עליו. זאת אומרת: זקן המשיב אבדה לפנים משורת הדין מקיים מצוַת השבת אבדה בשלמותה.

בדף כד ע"ב הזכירה הגמרא חובת השבת אבדה אחרת שהיא לפנים משורת הדין: אדם מצא אבדה שבעליה התייאש ממנה, אך מבקש להשיבה בכל זאת (כן פירשו שם רש"י ועוד ראשונים). וביארו התוספות שם (ד"ה לפנים משורת הדין) שיש להבחין בין המקרה ההוא ובין המקרה שבסוגייתנו. ואכן, דומה שהמקרה הנידון שם מייצג את הערוץ השני בלפנים משורת הדין: שם חיוב ההשבה כלל לא התעורר מלכתחילה, שהרי הבעלים התייאש מן האבדה; על כן יש מקום לומר, שרצונו של המוצא לחדש חיוב כזה ולהשיב את האבדה בכל זאת איננו המצוה הקלסית של השבת אבדה, אלא הנהגה טובה שקיבל עליו המוצא.

הרב ליכטנשטיין הציע, שיש לבחון את חידושו של המרדכי שכופין על לפנים משורת הדין לאור הבחנה זו. כאשר הנהגה לפנים משורת הדין מהווה קיום ממשי של מצוַת השבת אבדה, יש מקום לכפות עליה. אבל כשאין זו אלא הנהגה טובה בעלמא, ולא מצוה של ממש, אין מקום לכפייה.