ב`מ מא - גזלה ושליחות יד

  • הרב ברוך וינטרוב

בבא מציעא דף מא - גזלה ושליחות יד / ברוך וינטרוב

המשנה בדף מ ע"ב עוסקת בשומר שטלטל לצורכו חבית המופקדת אצלו, ועולה ממנה כי עליו להשיב את החבית למקום המוסכם על בעליה. בדף מא ע"א מובאים בזה אחר זה שלושה ביאורים שונים למשנה "אליבא דחד תנא":

"תרגמה רבי יעקב בר אבא קמיה דרב: שנטלה על מנת לגוזלה.

תרגמה ר' נתן בר אבא קמיה דרב: שנטלה על מנת לשלוח בה יד...

אלא אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן? כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות, וקא סבר: שואל שלא מדעת גזלן הוי".

ההבדל בין הפירוש השלישי ובין שני קודמיו ברור: לפי הפירוש השלישי, השומר לא התכוון לחסר את המפקיד דבר, אלא רק לשאול את החבית כדי להשתמש בגופה ואז להשיבה למקומה. אך מה בדיוק ההבדל בין שני הפירושים הראשונים? מה בין נטלה על מנת לגזלה לנטלה על מנת לשלוח בה יד?

הגמרא מסבירה שרבי יעקב בר אבא ורבי נתן בר אבא נחלקו אם שליחות יד צריכה חיסרון, דהיינו אם השומר הגביה את החבית על מנת ליטול מקצת, אך בסופו של דבר לא נטל - האם חייב על החבית כולה, כדין שולח יד בפיקדון: לדעת רבי יעקב בר אבא, כדי להתחייב כשולח יד צריך השומר לקחת בפועל מן החבית, ואילו רבי נתן בר אבא סבור שדי בהגבהה על מנת ליטול. [יש להעיר שהמחלוקת היא דווקא במגביה את כולה על מנת ליטול מקצתה; אך אם הגביהה על מנת ליטול את כולה, לכולי עלמא התחייב, שהרי הגביה כל מה שרצה ליטול, וחיסר מן הבעלים את כל החבית (תוספות ד"ה שנטלה והגביהה).]

ונראה שנחלקו מהו יסוד החיוב בשליחות יד. בדרך כלל, כדי להיחשב גזלן צריך אדם להכניס את הדבר הנגזל לרשותו. בשומר הדרישה הזאת בעייתית, שהרי ידו כיד הבעלים, ורשותו כרשותם, ולכן אין הוא יכול להכניס לרשותו על מנת להוציא מרשותם.

ואכן, רבי נתן בר אבא סבור ששולח יד בפיקדון כלל אינו מתחייב מדין גזלן, אלא מדיני שומרים: השולח יד בפיקדון מועל באמונו של המפקיד, וחוזה השמירה קובע 'עונש' על הפרת אמון - חיוב בכל מה שיקרה לחפץ. על כן קבע רבי נתן בר אבא, שעצם ההגבהה של הפיקדון על מנת ליטול ממנו - גם אם בפועל לא ניטל ממנו דבר - מחייבת את השומר על כל מה שיקרה לפיקדון, משום שהיא מעילה באמונו של המפקיד ומוגדרת שליחות יד.

רבי יעקב בר אבא, לעומתו, חשב שהשולח יד בפיקדון חייב מדין גזלן. כיצד מתמודד רבי יעקב בר אבא עם הבעיה שהצגנו לעיל: הלוא רשות השומר כרשות הבעלים, והיאך יכול השומר להפוך לגזלן אם אינו יכול להוציא את הפיקדון מרשות הבעלים לרשותו? לפי שיטתו של רבי יעקב בר אבא, רשות השומר נחשבת רשות הבעלים רק כל עוד הוא אכן מתפקד כשומר; אך אם השומר מחסר את החפץ, ובזה פועל כנגד תפקידו, שוב אין ידו כיד הבעלים, והגבהת הפיקדון נחשבת הכנסה לרשותו שלו, והרי הוא גזלן. לכן פוסק רבי יעקב בר אבא כי שליחות יד - דהיינו גזלה של השומר - צריכה חיסרון, כדי שיפקע ממנו שם שומר ויוכל להיעשות גזלן על הפיקדון.

המשנה בדף מג ע"ב אומרת: "החושב לשלוח יד בפקדון - בית שמאי אומרים: חייב, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד". כיצד ניתן להבין את תפיסתם של בית שמאי, שמחשבה לשלוח יד מחייבת את השומר? היכן מצינו שיתחייב אדם במחשבה גרידא? נראה שיש להבין את שיטתם על פי הכיוון שהצענו בדעת רבי נתן בר אבא: החיוב בשליחות יד אינו נוצר במעשה של גזלה, כי אם בעצם המעילה באמונו של המפקיד; ולדעת בית שמאי, עצם המחשבה לשלוח יד היא מעילה באמון.

עוד בעניין זה בדף היומיומי לדף מד.