דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף נה | היזקקות בית דין לפחות משווה פרוטה

במהלך העיסוק בדברי המשנה "חמש פרוטות הן" נדרשת הגמרא בסוגייתנו לשאלה לאיזה סכום חייב בית דין להיזקק. לפי מסקנת הסוגיה, רב קטינא מחלק בין גמר דין לתחילת דין: אין נזקקין אלא לשווה פרוטה, אך אם הוזקקו לשווה פרוטה – גומרין את הדין אפילו על פחות מכך. עמדה זו משקפת תפיסה מסוימת של פחות משווה פרוטה. כיצד?

אם פרוטה היא היחידה הממונית הבסיסית, וכל מה שפחות ממנה אינו מוגדר כממון כלל, הרי שאין מקום גם לסיים דיון בפחות משווה פרוטה, שהרי לא יהיה לפסיקה כזאת ערך ממוני. ואכן הרא"ש, שהבין כי לפי מסקנת הסוגיה המשנה חולקת על רב קטינא, פסק שאין בית דין נזקקים לפחות משווה פרוטה אף בגמר הדין. אבל הרמב"ם (ובעקבותיו השולחן ערוך) פסק כרב קטינא, שאם נזקקו בית דין בתחילת הדין לשווה פרוטה, עליהם להזדקק בגמר הדין גם לפחות משווה פרוטה, כלומר לדעת רב קטינא ולפי פסק הרמב"ם, גם פחות משווה פרוטה נחשב ממון. אם כן, מדוע אין נזקקים לפחות משווה פרוטה מלכתחילה? דומה שייתכנו שני הסברים לכך:

א. אומנם פחות משווה פרוטה הוא ערך ממוני, אך זהו ערך ממוני שאינו חשוב, ועל כן אין בית דין צריך לבזבז את זמנו לדון בו. ואולם אם בית הדין סבר בתחילה שיש מקום לדון, אף שבסופו של דבר התברר כי ערך התביעה הוא פחות משווה פרוטה – עליו לפסוק את הדין, מאחר שהדיון כבר נעשה.

ב. כשם שפחות משווה פרוטה אינו מחייב במצוות השבת אבדה, כך אין הוא מחייב את הדיינים לקיים בו מצוות משפט. אך משהחלו הדיינים בדיון, שוב אין הם רשאים למשוך את ידיהם הימנו (וכשם שזקן ואינה לפי כבודו שהתחיל בהשבת אבדה מחויב לגומרהּ [לעיל ל ע"ב]).

נפקא מינה בין שתי האפשרויות עשויה להיות ביחס לחידושו של רש"י (נה ע"ב ד"ה גומרין), שאם הנתבע הגיש תביעה נגדית על פחות משווה פרוטה, בית הדין חייב להיזקק לה. דברי רש"י מתאימים להסבר השני: מאחר שנתחייב בית הדין לדון בתביעה המקורית, הריהו חייב לדון בכל מה שנוגע לה, ובכלל זה בתביעה הנגדית, שהרי היא עשויה להקטין את התשלום הסופי על התביעה הראשונה. הריטב"א חלק על רש"י וטען כי אין נזקקים לתביעה הנגדית, ונראה שסבר כהסבר הראשון, שפחות משווה פרוטה אינו סכום חשוב, ולכן אין מתחילים לדון בו, ואפילו אם הדבר משפיע על דיון אחר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)