בבא מציעא | דף נו | אונאה בקרקעות
"מתני'. אלו דברים שאין להם אונאה: העבדים והשטרות והקרקעות...
גמ'. מנהני מילי? דתנו רבנן: 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנֹה מיד עמיתך' – דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מטלטלים...".
הראשונים ציינו מצבים שבהם קרקעות שייכות בדיני אונאה למרות דברי המשנה. לדוגמה: התוספות (נו ע"ב ד"ה כל דבר) למדו מן הסוגיה שאם האונאה היא במידת הקרקע הנמכרת (ולא במחירה), המיקח בטל אפילו באונאה בשיעור כלשהו. בתוספות בדף נז ע"א (ד"ה אמר רב נחמן) מובא חידוש אחר: אם המחיר גבוה כפליים או יותר (או קטן כפליים או יותר) מן הערך האמיתי – המיקח בטל.
משני חידושים אלו אנו למדים שיסודות מסוימים של דיני אונאה שייכים אף בקרקעות. כפי שראינו בעבר (ראו עיונו של הרב אביהוד שורץ לדף נ'), דיני אונאה – כמו דיני גזל, ריבית וכדומה – עומדים על קו תפר: מצד אחד הם איסורים, ומצד שני יש להם השלכות ממוניות. מסתבר שהחילוקים שכתבו התוספות משקפים בדיוק את שני היסודות הנפרדים הללו. כיצד?
באונאה עד כפליים (או עד מחצית) העִסקה כשרה מבחינה ממונית, וביטול המיקח באונאה היתרה על שתות אפשרי רק בשל צד האיסור שבעִסקה. באונאה של כפליים (או חצי) או יותר, לעומת זאת, המיקח בטל מצד דיני ממונות, שכן העִסקה אינה יכולה ליצור חוב שיש פער גדול כל כך בינו ובין שווייהּ האמיתי. [הסבר זה מבוסס על ההנחה שהחוב איננו תוצאה של הסכמת הקונה להתחייב אלא של קניית החפץ. לפי הנחה זו, הסכמת הקונה אינה אלא אישור למחיר החפץ, אבל גם האישור הזה צריך להיות קרוב, ולוּ במידה קלושה, למציאות.] הוא הדין לחילוק שבין אונאה במחיר לאונאה במידה, במשקל ובמניין: אונאה במחיר היא איסור גרידא, ואילו אונאה במידה, במשקל ובמניין משמעה שהחפץ שנמכר שונה מן החפץ שהוסכם עליו, ולכן המיקח בטל.
התוספות הבינו שהכתוב מיעט קרקעות רק מהפן האיסורי שבאונאה, אך הן עדיין בכלל דיני ממונות, ועל כן ההלכות הממוניות של אונאה שייכות גם בהן.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)