בבא מציעא | דף סב | השבת ריבית

בסוגייתנו נחלקו רבי אלעזר ורבי יוחנן אם מלווה שגבה ריבית חייב להשיבהּ ללווה. שאלה זו עשויה להיות תלויה בשאלה שעסקנו בה אתמול: האם התורה אסרה ריבית משום שנטילת ממון יתר על הקרן כמוה כגזל ממש, שכן ממון זה אינו מגיע למלווה, או שמא זהו איסור שנועד להיטיב עם הלווה, אך מעיקר הדין הריבית אכן שייכת למלווה. רבי יוחנן, הסובר שהמלווה אינו צריך להשיב את הריבית שקיבל, מתבסס על ההנחה שהלוואה בריבית היא מעשה איסור 'פלילי' ולא גזלה ממונית, ואילו רבי אלעזר סבור לכאורה שריבית היא גזל ממש, ועל כן יש חיוב להשיבה.

ואולם נראה שהראשונים נחלקו אם אכן כך יש להבין את דעת רבי אלעזר, שהלכה כמותו. הרמב"ם (מלווה ולווה ד, יג) מביא את פסק הגאונים שאין הלווה יכול למחול על השבת הריבית שנגבתה ממנו, אבל הוא עצמו חלוק עליהם, ולדעתו מחילה פוטרת מהשבת ריבית (אך כמובן לא מעצם איסור הריבית, שהרי כל לווה מוחל ומסכים לתת ריבית).

הריטב"א (סא ע"ב ד"ה שכן חידוש) ביאר שהרמב"ם והגאונים נחלקו אם איסור ריבית דומה לאיסור גזל, או שמא הוא איסור שאינו ממוני: הגאונים סברו שאיסור ריבית הוא איסור כלפי שמיא, ועל כן לא שייכת בו מחילה – "דתביעת ריבית לא הויא כשאר תביעות בגזל ואונאה וכיוצא בהן, דאית ליה על חבריה שעבוד ממון, אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע"; ואילו הרמב"ם סבר שהחובה להשיב ריבית נובעת משעבוד ממוני להשיב את מה שגזל, ולכן שייכת בה מחילה.

ואכן מצינו מחלוקת בין הרמב"ם והרמב" ביחס למקור החיוב להשיב ריבית. הרמב"ן מנה את מצוות השבת ריבית, הנלמדת מ"וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו), כמצוה הי"ז (והאחרונה) ממצוות העשה ששכח הרמב"ם, ובעל מגילת אסתר השיב שהרמב"ם לא מנה את מצוות השבת ריבית כמצות עשה מפני שראה בה חלק ממצוות השבת הגזלה.

הריטב"א הוכיח כשיטת הגאונים, שחיוב השבת ריבית הוא חיוב איסורי ולא ממוני, מן ההלכה שבנים שירשו ריבית מאביהם אינם חייבים להשיב אלא בדבר המסוים – שלא כגזל, שאותו עליהם להשיב אם ירשו קרקעות. אבל גם הרמב"ם, ראייתו בצידו: כפי שהערנו בעיוננו אתמול, למסקנת הגמרא אפשר ללמוד איסור גזל מאיסור ריבית, ומשמע שיש בריבית משום גזל.

דומה, אם כן, שיש לנסח שיטת ביניים. הרב יוסף גלבר (נתיבות שלום על שולחן ערוך הלכות ריבית, עמ' לו–לז) הציע כי אף על פי שמבחינה ממונית אין כאן גזל, ציוותה התורה את המלווה להתייחס לריבית כאילו היא גזל. הבנה כזו מאפשרת ללמוד איסור גזל מאיסור ריבית מצד אחד, ומצד שני להבין מדוע רק המלווה עצמו מצֻווה בהשבה, ולא בניו.