דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף סט | ריבית הבאה מִלוֹוה למַלווה

בסוגייתנו מובאים שני חידושים של רבא. החידוש הראשון הוא שמותר לאדם לתת כסף לראובן על מנת שילווה סכום כסף (אחר) לשמעון, אף על פי שהמלווה מרוויח מההלוואה את המתנה שקיבל. חידושו השני של רבא הוא שמותר לאדם לתת כסף לראובן על מנת שישכנע את שמעון להלוות לו, אף על פי שהלווה מפסיד כסף על מנת לקבל את ההלוואה.

הנימוקים לשתי ההלכות שונים. בדין הראשון מסביר רבא ש"לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלֹוה למַלוה", וכאן קיבל ראובן את התוספת מאדם אחר ולא מהלווה. הנימוק לדין השני, לעומת זאת, הוא שראובן נוטל "שכר אמירה", ואין כאן ריבית.

הריטב"א תמה על כך: מדוע אין די בנימוק הראשון? והלוא גם במקרה השני אין הריבית באה מן הלווה למלווה, אלא ניתנת לאדם שלישי! וביאר הריטב"א שבדין השני טמון חידוש נוסף: מותר לשלם לראובן על השתדלותו אצל שמעון, אף על פי שייתכן שראובן יצטרך לתת לשמעון את הכסף הזה כדי לשכנעו להלוות. במצב כזה אכן באה ריבית מן הלווה למלווה, ולפיכך ההיתר תלוי בנימוק שראובן כבר קנה את הכסף בשכר האמירה, ועל כן כשנתנוֹ לשמעון – משלו נתן, ואין זו ריבית הבאה מן הלווה.

ואולם הלכה זו אינה מוסכמת על כל הראשונים. הרמב"ן מביא דעה (שהרשב"א מייחס אותה לראב"ד) שלפיה אם הלוֹוה פייס את ראובן שייתן כסף לשמעון עבור ההלוואה, אסור הכסף הזה משום ריבית, משום שראובן נעשה כשליחו של הלווה לנתינת ריבית. הרמב"ן עצמו חלוק על דעה זו, שהרי ראובן נתן לשמעון מכספו, ולא בתורת שליח הלווה.

ונראה שנחלקו בהבנת עסקת הריבית האסורה. הרמב"ן והריטב"א הבינו שמדובר בעסקה ממונית בין הלווה למלווה, והכלל "לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה" משמעו שהאיסור הוא דווקא בעִסקה ממונית ישירה, דהיינו כשנתינת כסף ההלוואה מחייבת את הלווה לפרוע סכום גדול יותר, אך לא בעסקה בלתי ישירה. הראב"ד, לעומתם, גורס כי כל רווח של המלווה וכל הפסד של הלווה הקשורים להלוואה אסורים, אף אם הקשר אינו ישיר (על הרווח של המלווה וההפסד של הלווה כמרכיבים באיסור ריבית ראה בעיונינו לדף ס"א ולדף ס"ח). נמצא שלדעת הראב"ד כל אחד מן ההיתרים מכוון לדבר אחר: ההיתר הראשון, במקום שאין ריבית הבאה מן הלווה למלווה, משמעו שהלווה לא הפסיד; וההיתר השני, ששכר אמירה בעלמא קא שקיל, משמעו שהמלווה לא הרוויח, שכן הרווח הוא לאומר, ולא למלווה, אך אם המלווה ירוויח – תיאסר ההלוואה, שכן במצב כזה הלווה מפסיד והמלווה מרוויח.

כמובן, מחלוקת הראב"ד והרמב"ן קשורה לשאלת יסוד בהבנת איסור ריבית (ראה בעיונינו לדפים ס"א, ס"ב וס"ג): האם איסור ריבית דומה ביסודו לאיסור גזל, מפני שהפירעון גדול מסכום ההלוואה (שיטת הרמב"ן), או שמא ריבית היא בעיקרה דין 'איסורי', שתכליתו לדאוג לרווחת הלווה ולמוסריות המלווה (שיטת הראב"ד).

לסיום נעיר כי מן המשפט החותם את הסוגיה – "לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, הכא שכר אמירה קא שקיל, ושרי" – משמע שאכן יש קשר בין שני הנימוקים, וכשיטת הרמב"ן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)