דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף עא | שליחות לנוכרי בריבית ובתחומים אחרים

המשנה בדף ע ע"ב קובעת שמותר לישראל להלוות מעותיו של נוכרי בריבית, משום שהריבית משתלמת לנוכרי ולא לישראל. בברייתא בסוגייתנו מובאים שני תרחישים שדין המשנה נוהג בהם: האחד – שהמעות הן של הנוכרי (מלווה), אלא שהן הגיעו לשמעון (לווה ב') מידי ראובן (לווה א'); והשני – שמדובר במעות של ראובן (מלווה) שהגיעו לשמעון (לווה ב') מיד הנוכרי (לווה א'). הברייתא מוסיפה שבשני המקרים תהיה הריבית אסורה אם תינתן משמעון לראובן ישירות.

הגמרא מעוררת שאלה מעניינת באשר לתרחיש השני. בתרחיש הזה, שמעון מקבל את המעות מיד הנוכרי ולא מיד ראובן, כלומר הנוכרי הוא כביכול שליחו של ראובן לעניין ההלוואה. אלא שכידוע, הגמרא במסכת קידושין (דף מ"ב) ממעטת נוכרי משליחות: נוכרי אינו יכול למנות שליח, ואף לא להיעשות שליח. הנוכרי איננו יכול אפוא להיות שליחו של ראובן, ולפיכך אין כאן הלוואה של ממש, ואם כן, מדוע יש בעיה של ריבית אפילו כששמעון משלם ישירות לראובן?! הגמרא הסבירה ש"סיפא לחומרא", וביאר רש"י:

"שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל – חומרא דרבנן הוא למיסר".

מדברי רש"י עולה שחכמים החמירו בנידון דידן וקבעו שאפשר לראות את הנוכרי כשלוחו של ראובן, ולפיכך לראות את ההלוואה כאילו ניתנה מראובן לשמעון ישירות.

דברי רש"י זכו לדיון נרחב בראשונים ובאחרונים, בעיקר בשאלה אם אותה 'שליחות לחומרה' קיימת רק בנידון דידן או גם בתחומים אחרים. כך למשל הסביר רש"י במסכת שבת (קנג ע"א ד"ה מאי טעמא) את האיסור לבקש מנוכרי לטלטל כיס של מעות ברשות הרבים בשבת בכך ש"הרי הוא שלוחו לישאנו בשבת".

נמצאנו למדים שלדעת רש"י, 'שליחות לחומרה' קיימת גם באיסור שבת. הדברים מבוררים יותר בהגהות מיימוניות בהלכות שבת (ו, ב):

"אסור ליתן לנוכרי מעות בערב שבת שיקנה לו למחר ביום השוק, כי יש שליחות לנכרי לחומרא".

האחרונים ציינו שרש"י עצמו (עבודה זרה טו ע"א ד"ה כיון) הציע נימוק אחר לאיסור אמירה לנוכרי בשבת, והוא הפסוק "מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו נח, יג), המלמד כי אסור לדבר בשבת דיבורים של חול הקשורים לעשיית מלאכה, אף בלא עשיית המלאכה בידיים. בשו"ת אבני נזר (סימן מ"ג; וכן ביארו אחרונים נוספים) הסביר שרש"י נזקק לשני טעמים משום שאיסור אמירה לנוכרי כולל שני איסורים. איסור אחד הוא לומר לנוכרי בערב שבת שיעשה מלאכה בשבת. במצב כזה אין בעיה של דיבורי חול, שהרי הדיבור, דהיינו הבקשה מן הנוכרי, נעשה ביום חול, ולכן חידשו רש"י במסכת שבת ובעל הגהות מיימוניות את עניין השליחות לחומרה בשבת. אך יש גם מצב הפוך – בקשה מנוכרי בשבת שיעשה מלאכה לאחר השבת. במצב כזה אין בעיה של שליחות, שהרי גם אם שלוחו של אדם כמותו, סוף סוף המלאכה נעשית רק בצאת השבת – והאיסור הוא משום דיבור של חול, וכדברי רש"י במסכת עבודה זרה.

נסיים בשתי הערות. ראשית, האחרונים סקרו נפקא מינות רבות בין שני הטעמים שכתב רש"י, ואנו הסתפקנו באחת בלבד. שנית, יש דיון נרחב ביחס לדעת הרמב"ם בסוגייתנו. מפשטות דבריו בהלכות מלווה ולווה (ה, ד) משתמע שאותה 'שליחות לחומרה' שיש לנוכרי באיסור ריבית היא שליחות מדאורייתא, ולכן הריבית היא ריבית קצוצה. האחרונים התקשו לקבל גישה זו, והציעו הבנות שונות בדעת הרמב"ם. אשר לנידון דהלכות שבת, מפורש ברמב"ם (ו, א) שאיסור אמירה לנוכרי איננו מטעם שליחות, והחתם סופר הסביר:

"כתבתי בחידושי, וכן הוא מוסכם בדעתי בלי ספק, דלענין מנוחת שבת לא שייך שיהיה שלוחו כמותו, דהתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא אגוף המלאכה".

ויש להאריך בזה, ועוד חזון למועד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)