דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף פד | רבי יוחנן וריש לקיש: מסורת וחידוש

סיפורי חייהם של רבי יוחנן וריש לקיש, השזורים זה בזה, מעוררים השתאות. בעיוננו זה ננסה לעמוד על הקו המאחד את שלוש האפיזודות בסיפור המובא בסוגייתנו: הפגישה על הירדן, הוויכוח בבית המדרש והחיסרון שחסר ריש לקיש לרבי יוחנן, שהיה כה גדול עד שטוב היה לרבי יוחנן מוות מחיים.

כבר באפיזודה הראשונה – המפגש על הירדן – מתעורר קושי: כיצד למד רבי יוחנן מכוחו הפיזי של ריש לקיש, שהיה מסוגל לקפוץ מגדה אחת של הירדן אל חברתה, כי גלום בו פוטנציאל גדול ללימוד תורה? גם הוויכוח בבית המדרש נראה תמוה: מצד אחד, היאך הזכיר רבי יוחנן לריש לקיש את מעשיו הראשונים ופגע בו כל כך, ומצד שני, כלום באמת התחרט ריש לקיש ח"ו על חזרתו בתשובה והיה סבור כי לא הועילה לו מאומה?! מלבד זאת, איך לאחר עשרות מחלוקות בנושאים מהותיים ביותר התעורר בין רבי יוחנן וריש לקיש עימות חריף כל כך דווקא בעניין האזוטרי של קבלת טומאה בכלי מתכות?

דומה שכל הקושיות יתיישבו מתוך התבוננות באפיזודה השלישית – קורותיו של רבי יוחנן לאחר פטירת ריש לקיש. רבי יוחנן מחפש חברותא, ורבנן מציעים לו כתחליף את רבי אלעזר בן פדת. רבי אלעזר, שהיה תלמיד חכם גדול, מוצא סיוע לכל דבריו של רבי יוחנן. אך רבי יוחנן אינו זקוק לסיוע: הוא מעוניין דווקא בקושיותיו של ריש לקיש, שהיה מקשה עשרים וארבע קושיות על כל דבר שאמר רבי יוחנן.

רבי יוחנן הוא איש המסורת. כלל נקוט בידיו ש"הלכה כסתם משנה" (שבת מו ע"א ועוד במקומות רבים בש"ס), ואנו בטוחים בפירושיו עד כדי כך שהגמרא במסכת שבת (קיב ע"ב) אומרת: "תהא משנתנו בסנדל שיש לו ארבע אזנים וארבע תרסיותים, שלא לשבור דבריו של רבי יוחנן" – הגמרא מעדיפה להעמיד את המשנה בדוחק גדול, מתוך אמון מלא במסורת דבריו של רבי יוחנן. לרבי יוחנן לא חסר, אם כן, הביטחון בנכונות דבריו, וכפי שאמר לרבי אלעזר: "אטו לא ידענא דשפיר קאמינא?!". הוא מעוניין במי שיוכל ללבן כנגדו את הדברים מצד הסברה – חכם שיקשה על דבריו קושיות ויתרץ בהם תירוצים חדשים, ולא במי שיצטט עוד עשרים וארבע ברייתות שכבר נשנו התומכות בהם.

רבי יוחנן ידע כי הדבר שהוא מחפש – זווית ראייה הגיונית, חדשה וחפה מהנחות מוקדמות – יימצא דווקא מחוץ לכותלי בית המדרש הכבול במוסכמותיו. סגולותיו של ריש לקיש כאדם תקיף ונועז היו ידועות, מן הסתם, בעולם עוד קודם שפגש בו רבי יוחנן. אך כאשר ראה רבי יוחנן את ריש לקיש קופץ מצידו האחד של הירדן לצידו השני, עלה בדעתו שאפשר לקפוץ גם מצד אחד של המתרס החברתי אל צידו השני, מלסטיות לבית המדרש, והוא מציע לריש לקיש להשתמש בכוחו – לא בכוחו הפיזי, כי אם בכוחו הנפשי – ללימוד התורה. עצם יכולתו של ריש לקיש לחזור בו הייתה ראיה לסגולת הגמישות הנפשית שביקש רבי יוחנן.

ריש לקיש מקבל את ההצעה, והופך לחברותא ובר פלוגתא של רבי יוחנן. אלא שכאן מתברר כי יש ביניהם מחלוקת עקרונית בשאלת תפקידו של ריש לקיש בבית המדרש, והמחלוקת בדין טומאת כלי מתכות אינה אלא שיקוף שלה. רבי יוחנן סבר שיש לקבוע את ההלכה על פי המסורת, שנתעצבה ונצרפה בכבשן הדורות – אומנם המשא ומתן בסברה חיוני לחידוד ההגדרות, אך בסופו של דבר אין ההלכה נפסקת אלא על פי מסורת. ריש לקיש חלק עליו, וטען כי תפקידו בבית המדרש אינו לחידוד בלבד: אין הכלי נגמר עד שיצוחצח במים – אין ההלכה נגמרת אלא מאחר שתיושב ותלובן היטב מכל צד וכיוון.

רבי יוחנן מציין את עברו של ריש לקיש לא כדי לפגוע בו אלא כדי להזכיר לו כי המסורת עומדת, בסופו של דבר, לצידו של רבי יוחנן, אשר גדל בבית המדרש מנעוריו ומכיר את ההלכה: לסטאה בלסטאותיה ידע, ותלמיד חכם – בתורה ידע. דא עקא, שבלהט הוויכוח תפס ריש לקיש את הטענה הזו כמבזה, והשיב בחריפות: אם הַכנסתי לבית המדרש אינה שלמה, ובסופו של דבר לא תיפסק הלכה כמותי, שהרי אני לסטים, נמצא שהכנסה זו לא הועילה לי דבר, שהרי כבוד אישי היה לי גם קודם לכן. תגובתו הפגועה של רבי יוחנן, שעצם הלימוד יש בו קירוב תחת כנפי השכינה, לא היה בה כדי ליישר את ההדורים, והסיפור הטרגי נסתיים כפי שנסתיים.

* תודתי לרב עמית משגב על הרעיון שביסוד העיון הזה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)