ב`מ פט - אכילה קודם גמר מלאכה

  • הרב ברוך וינטרוב

בבא מציעא דף פט - אכילה קודם גמר מלאכה / ברוך וינטרוב

הגמרא בדף פט ע"א מקשה שיש סתירה בין שתי ברייתות: ברייתא אחת קובעת כי פועל אוכל עד שתיגמר מלאכת האוכל לחלה, ואילו ברייתא אחרת מצמצמת את היתר האכילה רק עד גמר מלאכה למעשר. ומתרץ רבינא: "כל שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה - פועל אוכל בו", כלומר שהפועל מותר לאכול אף לאחר גמר מלאכה לעניין מעשר, אם טרם נגמרה המלאכה לעניין חלה (אם האוכל שהפועל עוסק בו חייב גם בחלה).

הראשונים הקשו מן הברייתא שבסוף העמוד הבא: "פרות המרכסות בתבואה... אינו עובר משום בל תחסום". רש"י (פט ע"ב, ד"ה המרכסות בתבואה) מסביר כי זמנו של הריכוס אינו כזמנו של הדיש: הריכוס הוא דריכה על התבואה כדי להסיר את קליפתה, והוא נעשה לאחר שהתבואה כבר נאספה, נדושה, נשרתה במים ויובשה בתנור - דהיינו לאחר גמר מלאכה למעשר; ובדף צ ע"א (ד"ה המרכסות) פירש שאין לאו ד'לא תחסום' בריכוס "משום דגמר מלאכתן למעשר משעת דישה". והקשו הראשונים: סוף סוף התבואה עוד עתידה להתחייב בחלה, ואם כן, מדוע אין פרות המרכסות מותרות באכילה?

הרמב"ן מביא שני תירוצים לקושיה זו. היישוב הראשון - שהוא "עיקר" לדעת הרמב"ן - הוא שאמנם איסור 'לא תחסום' חל גם לאחר שנגמרה מלאכת התבואה למעשרות, עד שתיגמר מלאכתה לחלה, אך מאחר שהבעלים טרם עישר את התבואה, הריהי טבל, ואסור להאכילה. היישוב השני הוא שאיסור 'לא תחסום' בטל מיד עם גמר מלאכתן למעשר, והוא חוזר וניעור למן הטחינה - שאז נוצר קמח, הראוי לחלה - ועד שנתגלגל הקמח במים, שאז נגמרה מלאכתו לעניין חלה; הרמב"ן כתב שתירוץ זה אינו נכון, אבל הריטב"א מצדד בו.

ונראה ששני התירוצים משקפים מחלוקת בהבנת צמצום היתר אכילת פועל עד גמר מלאכה. ניתן להבין שזהו דין בחפצא: משעה שנגמרה מלאכת הפירות למעשר או לחלה, שוב אין הם חשובים חומר גלם, אלא תוצר; ומאחר שתוצר חשוב יותר לבעליו, אסור לפועלים לאכול ממנו. מסתבר שזוהי הבנת הרמב"ן: תבואה המיועדת להיעשות חלה, אינה חשובה תוצר אף משנגמרה מלאכתה למעשר, שהרי בראי ייעודה הסופי, עדיין היא חומר גלם; לכן כתב הרמב"ן שמצד דיני אכילת פועל ו'לא תחסום' מותר לאכלה, והאיסור הוא מדין טבל.

ברם, ניתן גם להבין שהגבלת היתר אכילת פועל עד גמר מלאכה אינה דין בחפצא של הפירות, כי אם במלאכה. לפי הבנה זו, רק מלאכות הקשורות בייצור הפרי מתירות לפועל לאכול, אך לא מלאכות הקשורות בשיבוחו: הפעולות שקודם גמר מלאכה נחשבות פעולות ש'עושות' את הפרי, ועל כן הן מזכות לפועל חלק ממנו; אך הפעולות הנעשות לאחר גמר מלאכה אינן מלאכות מייצרות, ואינן מתירות לו לאכול. לפי גישה זו יתבאר היטב תירוצו של הריטב"א: הפעולות הנעשות בתבואה משנגמרה מלאכתה למעשר אינן פעולות ייצור, אלא פעולות שיבוח בלבד; רק מן הטחינה ואילך ישובו המלאכות וייחשבו למלאכות ייצור - לעניין חלה - ולכן ישובו ויתירו את האכילה לפועל העוסק בהן, עד שתיגמר המלאכה גם לעניין חלה.