בבא מציעא | דף פ | שוכר

התנאים בסוגייתנו נחלקו בעניין חיובי השמירה של שוכר. רבי מאיר (אם אין מהפכים את הברייתא) סבור שדינו כשומר חינם: אומנם הוא קיבל זכויות תשמיש בפיקדון, אך על זכויות אלו הוא משלם, ואילו את השמירה על החפץ הוא נותן בחינם. רבי יהודה, לעומתו, פוסק שדין שוכר כשומר שכר, ובפשטות סברתו היא שכל הפקדה שאינה בגדר טובה למפקיד, ויש לשומר עניין בה, מגדירה אותו כשומר שכר.

דומה שהיה מקום לדבר על גם אפשרות שלישית, ולפיה דינו של שוכר יהיה כשואל. כידוע, שואל חייב באונסין, והדבר אינו פשוט מסברה, שהרי כלל נקוט בידינו ש"אונס רחמנא פטריה". בביאור העניין אפשר להציע כיוונים שונים. אפשרות אחת היא שמאחר ששואל "כל הנאה שלו" (לעיל לד ע"א), דהיינו שהמשאיל עושה לו טובה, הוא מקבל עליו לשלם את ערך הפיקדון גם אם יאבד באונס. אך קיימת גם אפשרות אחרת, ונבחן אותה כאן על פי ניסוחו של המאירי (לעיל לו ע"א). המאירי התקשה: כיצד זה אפשר לחייב שואל על פרה שאולה שמתה כדרכה, אם ברור שהייתה מתה באותו אופן גם בביתו של המשאיל? וזו תשובתו:

"שמכל מקום, כל שלא אחז בה מלאך המות, ברשות שואל היא לכל צרכי מלאכתו, ומעתה אף כשמתה הוא נתחייב בה, שכבר קנאה ונתחייב כיוצא בה לבעלים".

המאירי סבור שזכויות הקניין של השואל בפיקדון יוצרות חובת השבה – "ונתחייב כיוצא בה לבעלים" (והשווה רשב"א שם). כמובן, אם הפיקדון קיים, עליו להשיב את הפיקדון גופו, שכן אין הוא בעלים גמור, אך גם אם הפיקדון איננו – ותהא הסיבה אשר תהא – מוטלת עליו חובת השבה.

כעת, משראינו כי ייתכן ששואל חייב באונסין בגין זכויותיו בפיקדון, נוכל לחזור לשוכר: האם זכויותיו של שוכר, המשלם עבור התשמישים, נחותות מזכויות של שואל? אין כל סיבה לומר כן, ולכאורה היה אפוא מקום לחייבו כשואל. ואכן יש הטוענים כי כך עולה מדברי מקצת התנאים בתוספתא (ח, ח), אך ודאי שגישה זו אינה רווחת. מדוע? ייתכן שאפשר לדלות תשובה לדבר מדברי רש"י בסוגייתנו:

"רבי יהודה אומר כשומר שכר – הואיל ולהנאתו הוא אצלו, אף על פי שנותן שכר פעולתו, שומר שכר הוא, דאי לא יהיב שכר הוי שואל וחייב באונסין, השתא דיהיב ליה אגרא לא הוי שואל, והוי שומר שכר".

מדברי רש"י עולה ששיטת רבי יהודה אינה מבוססת על העניין של השוכר להחזיק בפיקדון (כמשתמע בפתיחת דבריו), שכן על היתר השימוש הוא משלם טבין ותקילין. משמע מדבריו שהשוכר אכן יכול היה להתחייב באונסין כשואל, בגין זכויות הקניין שיש לו בפיקדון, אך מכיוון שהוא משלם חידשה בו התורה פטור נקודתי מחובת ההשבה באונסין [ושמא כך יש לבאר גם את שיטת רבי מאיר, כפי שמשתמע אולי מדברי רש"י בפירושו לתורה (שמות כב, יד): "'אם שכיר הוא' – אם השור אינו שאול אלא שכור, 'בא בשכרו' ליד השוכר הזה, ולא בשאלה, ואין כל הנאה שלו, שהרי על ידי שכרו נשתמש, ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין. ולא פירש מה דינו, אם כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל: שוכר כיצד משלם? רבי מאיר אומר: כשומר חנם, רבי יהודה אומר: כשומר שכר"].

לפי זה עלינו לתת את הדעת על דין משנתנו: "כל האומנין שומרי שכר הן". לאומן אין זכויות תשמיש בחפץ, ומסתבר שחיובו כשומר שכר מבוסס על העניין שיש לו בהחזקת החפץ; ואם כן, חיובו אינו דומה כלל ועיקר לחיוב של שוכר. אומנם הגמרא הקשתה ממשנתנו על רבי מאיר, שלשיטתו אומן היה אמור להיחשב שומר חינם, אך לפי מה שהעלינו מדברי רש"י עלינו לומר שקושיה זו איננה טוענת להתאמה בין שיטת רבי יהודה למשנה, שהרי היסוד שחיוב השוכר מבוסס עליו לדעת רבי יהודה אינו דומה ליסוד שחיוב האומן מבוסס עליו, וכל טענתה של הגמרא היא רק שמשנתנו דלא כרבי מאיר.

אם אכן יש הבדל בין חיובם של שומר שכר ושל אומן, המבוסס על אחריות מוגדלת בגלל האינטרס להחזיק בפיקדון, ובין חיובו של שוכר, הדומה ביסודו לחיובו של שואל (אלא שנוסף לו פטור נקודתי במקרה של אונס) – האם יש לדבר נפקא מינות? אפשר שכן הוא, ונציע כאן שתיים:

א. כאשר החפץ אבד ויש ספק אם הדבר התרחש באונס, מסתבר שאי אפשר לחייב שומר שכר ואומן, שהרי המוציא מחברו עליו הראיה, אך ייתכן שאפשר לחייב את השוכר. מדוע? מפני שביסודו של דבר שוכר חייב בכול, אלא שהתורה פטרתו מאונסין, ולכן אם יש ספק בדבר קיומו של הגורם הפוטר, אפשר שהוא נשאר בחיובו הבסיסי.

ב. לפי גישות מסוימות (ראו בעיוננו מחר), אין לשואל חובת שמירה אלא רק חובת השבה, ויש בזה קולות מסוימות. כך למשל ייתכן שאם הפיקדון ניזוק בפשיעה, אך מצבו עדיין מאפשר לומר "הרי שלך לפניך" (ראה תוספות בבא קמא נו ע"ב ד"ה פשיטא), אין השואל חייב לשלם על הנזק, ודלא כשומר רגיל. לפי דברינו, ייתכן שגם שוכר – אך לא שומר שכר – ייהנה מפטור זה.