דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף צא | קים ליה בדרבה מיניה בהסכמי ממון

הברייתא המובאת בסוגייתנו קובעת כי מי ששכר פרה מחברו וחסמהּ בשעת הדישה חייב לשלם את התבואה שהפרה הייתה אמורה לאכול. הגמרא תמהה על כך, שהרי כלל נקוט בידינו שאין אדם לוקה ומשלם, ונחלקו האמוראים בתשובת שאלה זו.

רב פפא אמר שאין זה כעין לוקה ומשלם, שכן חיוב המלקות וחיוב התשלומים אינם באים כאחד: חיוב המזונות בא עם משיכת הפרה בזמן השכירות, ואילו חיוב המלקות חל מאוחר יותר, בשעת הדישה. רבא, לעומת זאת, טען כי אף אם החיובים באים כאחד, מכל מקום יש כאן חוב – "אתנן אסרה תורה, ואפילו בא על אמו"; והראשונים נחלקו בהבנת דבריו.

רש"י והתוספות ביארו שבית דין אומנם אינו יכול לחייב את הבא על אמו לשלם לה את האתנן, שהרי הוא חייב מיתה על המעשה, אך מכל מקום החיוב קיים, ואם ישלם – ייחשב התשלום אתנן ולא מתנה סתם. הוא הדין לפרה חסומה: אומנם בית דין אינו יכול לכוף את החוסם לשלם, מאחר שהוא חייב מלקות, אך מכל מקום החוב קיים, ואם בא לצאת ידי שמיים, עליו לשלם אותו.

המאירי (ד"ה מי ששכר) מביא בשם "חכמי הצרפתים" פירוש שונה ומקורי. לדעתם, רבא קובע כאן שאין אומרים "קים ליה בדרבה מיניה" בחיובים הנובעים מהסכמים ממוניים. לפיכך אישה שבנה בא עליה יכולה לתבוע את אתננה בבית דין, וחיוב המלקות של החוסם אינו פוטר אותו מתשלום המזונות שחסך שלא כדין מפיה של הפרה.

ביסוד דבריהם של חכמי הצרפתים עומדת ההנחה שדין "קים ליה בדרבה מיניה" אין משמעו שלמעשה אחד לא תיתכנה שתי תוצאות הלכתיות (או לכל הפחות שבית דין אינו יכול לחייב שני חיובים על מעשה אחד). לפי הבנתם, דין "קים ליה" קובע שאין שני עונשים על מעשה אחד, ועל כן חיוב שאינו בגדר עונש אלא נובע מהסכם ממוני, אינו בטל בגלל דין "קים ליה".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)