ב`מ קג - אריסות וחכירות

  • הרב ברוך וינטרוב

בבא מציעא דף קג - אריסות וחכירות / ברוך וינטרוב

המשנה הראשונה בפרק התשיעי מפגישה אותנו עם סוג חדש של פועל. עד עתה עסקנו בשכיר יום או בקבלן, שעובדים עבור בעל הבית ומקבלים ממנו משכורת. כעת אנו מכירים פועל האוכל את התוצרת שהפיק ומפריש אחוז מסוים ממנה לבעל הבית. רש"י (ריש פרקין) מציין שני אופנים של עסקה מעין זו: אריס, שעובד בשדה בעל הבית וחולק עמו ביבול; וחוכר, שעובד בשדה בעל הבית ומתחייב מראש לשלם לו כמות מסוימת של יבול, תהא תנובת השדה אשר תהא.

האם יש הבדל עקרוני בין חוכר ואריס? על מנת לבדוק זאת נעיין בדינים שהביאה הגמרא (קג ע"ב) בשם רב יוסף, המפרטים אילו הוצאות מוטלות על בעל השדה ואילו מוטלות על השומר. בעניין הוצאות השמירה קבע רב יוסף כלל: "כל עיקר בלמא דבעל הבית, נטירותא יתירתא - דאריסא"; ופירש רש"י שבעל הבית חייב בהוצאות על התשתית ההכרחית לשמירה, ואילו מימון התוספת, שתקל על הפועל ותפטור אותו מלשמור בעצמו, מוטל עליו (אם הוא מעוניין בה). הלכה דומה אמר רב יוסף בעניין ההשקיה: את הכלים הבסיסיים להתקנת מערכת השקיה ייתן בעל הבית, ואם הפועל מעוניין לחפור תעלות שהמים יזרמו בהן מאליהם - עליו לעשות זאת בעצמו.

הרמב"ם (הלכות שכירות פ"ח ה"ב) הבין שאין בדינים אלו הבדל בין חוכר ואריס, אך הטור (חושן משפט סימן ש"כ) חולק עליו, ולדעתו דינים אלו נאמרו באריס בלבד. מדוע חילק הטור בין אריס לחוכר?

נראה שלדעתו מדובר בשתי עסקות שונות לחלוטין. אריס אינו אלא פועל של בעל הבית, אלא שהוא מקבל את משכורתו מתוצרת השדה. מאחר שהשדה של בעל הבית, ההשקעה בתשתיות מוטלת עליו, והאריס צריך לשלם רק על תוספות שנועדו להקל על העבודה. מעמדו של חוכר שונה לגמרי, לדעת הטור. בתחילת אותו סימן כתב הטור כי אין בין חוכר לשוכר אלא שינוי השם. השדה מושכרת, אם כן, לחוכר, ולכן עליו לשלם גם על תשתיותיה.

הרמב"ם יכול לחלוק על הטור משתי סיבות. ייתכן שהוא סבור כי גם חוכר הוא סוג של אריס (אלא שהוא מתחייב לתנובה מינימלית כלשהי), ולכן השדה שייך לחלוטין לבעל הבית - כמו באריס - ועליו לשלם על התשתיות. ברם, אפשר שהרמב"ם מודה לחילוקו העקרוני של הטור בין אריס לחוכר, והוא פוסק שבעל הבית חייב לממן את התשתיות לא משום שהשדה שלו, אלא מפני שבלא תשתיות אלו השדה כלל אינו נחשב כשדה, ולכן התקנתן היא חלק מהתחייבותו להחכיר "שדה", ולא קרקע סתם.