ב`מ קט - חזרת שבח ביובל

  • הרב שמואל שמעוני

בבא מציעא דף קט - חזרת שבח ביובל / הרב שמואל שמעוני

"המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות - לא יזרענה פשתן, ואין לו בקורות שקמה... אמר אביי: בקורות שקמה אין לו, בשבח שקמה יש לו. ורבא אמר: אפילו בשבח שקמה נמי אין לו... תא שמע... הלוקח שדה מחבירו והגיע יובל - שמין לו... תרגמא אביי אליבא דרבא: שאני התם דאמר קרא 'ויצא ממכר בית' (ויקרא כ"ה, לג) - ממכר חוזר, שבח אינו חוזר. - ונגמר מיניה! - התם זביני מעליא הוא, ויובל אפקעתא דמלכא היא" (קט ע"א).

האם בעלות על שבח הקרקע נובעת מבעלות על הקרקע או מההשקעה בשבח?

נראה ששני הדברים נכונים. מצד אחד, הרמב"ם בהלכות תרומות (פ"ב הי"א) כותב: "ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות... אבל הזורע שדה הפקר חייב בתרומה ומעשרות", זאת אומרת: הזורע שדה הפקר (בלי לזכות בה) נהיה בעלים של היבול. מצד שני, ברור שמי ששדהו הצמיחה מאליה הוא בעליו של השבח - "ארעי אשבח"! נמצאנו למדים שאדם יכול להיות בעלים של יבול בשתי דרכים: זריעה ובעלות על הקרקע. לעיל דף קא ע"א נידון מצב של התנגשות בין שני הגורמים - יורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות - והכלל הוא שבעל הקרקע זוכה בשבח היתר על ההוצאה.

הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פי"א ה"ח) פסק את דין סוגייתנו בעניין יובל, אך הוסיף כמה מילים:

"הלוקח שדה אחוזה ונטעה אילנות והשביחה, כשהיא חוזרת ביובל שמין שבח האילנות שבתוכה, ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח, שנאמר 'ויצא ממכר בית' - ממכר חוזר ולא השבח".

לפי פסק הרמב"ם, שבח הבא מאליו חוזר ביובל, ולא באה הדרשה אלא למעט שבח שהשביח הלוקח. מה פשר ההבחנה הזאת?

זכותו של בעל הקרקע בשבח הבא מאליו נובעת מעצם זכותו בקרקע. מאחר שהזכות בקרקע חוזרת ביובל לבעלים, חוזר אליו גם השבח, ובלבד שעדיין יש לשבח דין קרקע, דהיינו שהוא עדיין מחובר לקרקע, שכל המחובר לקרקע הריהו כקרקע. אבל כאשר הלוקח הוא זה שנטע והשביח, הרי יש לו זכות בשבח: אמנם הזכות בקרקע חוזרת ביובל, ועל כן אין לו זכות ביבול מכוח בעלותו - אבל יש לו זכות מצד היותו המשביח (ואין זה מקרה של התנגשות בין הבעלות על הקרקע ובין ההשבחה, שכן בזמן ההשבחה הלוקח היה הבעלים, ורק אחר כך חזרה הקרקע לבעליה באפקעתא דמלכא).

לפיתוח נוסף של הדברים ולשילובם במהלך סוגייתנו ראה חידושי רבנו חיים הלוי, הלכות מלווה ולווה פכ"א ה"א, ובגיליונות החזון איש שם.