בבא מציעא | דף קיב | שבועת השכיר

הגמרא בסוגייתנו שואלת מדוע תיקנו חכמים שכאשר השכיר ובעל הבית נחלקים אם שכרו של השכיר כבר שולם, יישבע השכיר וייטול. בתחילה מציעה הגמרא שהשבועה היא משום "כדי חייו דשכיר", אלא שתשובה זו קשה – "ומשום כדי חייו דשכיר מפסדנא ליה לבעל הבית?!", והגמרא מסיקה: "בעל הבית טרוד בפועלים הוא".

הראשונים נחלקו בהבנת היחס שבין שני ההסברים. מן התוספות (ד"ה טרוד) נראה שההסבר השני הוא הצעה חדשה, שאינה קשורה לראשונה. לפי הבנת התוספות, מאחר שבעל הבית טרוד בפועליו, אין הוא יכול להיות בטוח באמת ובתמים שאכן שילם לפועל פלוני, וגם אם הוא סמוך ובטוח ששילם, בית הדין רואה את טענתו כטענת שמא. מאחר שחיוב בעל הבית כלפי הפועל הוא ודאי, ופריעת החוב היא ספק, הריהו חייב לשלם מדאורייתא (בבא קמא קיח ע"א), אלא שחכמים תיקנו – לטובת בעל הבית – שהשכיר יישבע קודם שייטול.

לרמב"ן (ד"ה ופי' טרוד בפועליו) גישה שונה. לדעתו, שתי הסיבות – "כדי חייו דשכיר" ו"בעל הבית טרוד בפועלים" – מצטרפות זו לזו. מעיקר הדין, המוציא מחברו עליו הראיה, ואם בעל הבית טוען ששילם, הריהו פטור. אך מאחר שראו חז"ל כי יש סבירות מסוימת, אף אם נמוכה, שבעל הבית טועה, שכן הוא טרוד בפועליו, ומאחר שעבור השכיר מדובר בכדי חייו ממש, תיקנו חכמים – לטובת הפועל – שיישבע וייטול.

נפקא מינה למחלוקת – כאשר הן בעל הבית הן הפועל אינם יכולים להישבע (כגון ששניהם חשודים על השבועה וכדומה). אם מעיקר הדין בעל הבית אמור לשלם, אלא שחכמים תיקנו לטובתו שהשכיר יישבע קודם שייטול, במקרה כזה בטלה תקנת חכמים, וחזר הדין דאורייתא למקומו. אך אם מעיקר הדין לא היה מקום לחייב את בעל הבית, ותקנת השבועה היא לטובת השכיר, ברור שאם הלה אינו יכול להישבע, בעל הבית פטור.

[להרחבה נוספת בעניין זה ראה מחלוקת בעל המאור והרמב"ן במלחמת ה' סוף מסכת שבועות.]