בנה ביתך

  • הרב יעקב מדן

בנה ביתך / הרב יעקב מדן

לפסח

א. תפילין ומזוזה

בארבע פרשיות בתורה נזכרה מצוות תפילין. שתים מהן, "קדש" ו"והיה כי יביאך", נאמרו עם יציאת ישראל ממצרים (שמות י"ג) - "בעצם היום הזה" (שם י"ב, נ"א). תוכנן העיקרי של שתי פרשיות אלו הוא זכירת יציאת מצרים:

"והגדת לבנך ביום ההוא, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שם יג, ח)

שתי הפרשיות האחרות שבתפילין, "שמע" ו"והיה אם שמוע", נאמרו כעבור ארבעים שנה, בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ (דברים ו'). תוכנן העיקרי של פרשיות אלו הוא קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, וכל זאת בהקשר ברור של הכניסה לארץ והצורך לקיים שם את התורה והמצוות. נוכל אם כן לומר, ששתים מפרשיות התפילין עוסקות ביציאת מצרים - מקורו של עם ישראל; ואילו השתים האחרות עוסקות בתכליתו של עם ה' - קבלת עול מלכות שמים, תורה, מצוות וארץ ישראל.

"תאומתה" של מצוות תפילין היא המזוזה. יחד עימה היא מוזכרת בתורה בפרשיות "שמע" ו"והיה אם שמע", ושתיהן אף דומות במהותן ובתוכנן. אמנם, עדיין שונה המזוזה מן התפילין. בעוד שבתפילין יש ארבע פרשיות - שתיים העוסקות ביציאת מצרים ושתיים העוסקות בתכלית העם - הרי שבמזוזה יש רק את שתי פרשיות התכלית - "שמע" ו"והיה אם שמע". המזוזה חסירה את שתי הפרשיות הראשונות, העוסקות ביציאת מצרים.

מדוע כוללת המזוזה רק את המחצית האחרונה של התפילין, פרשיות התכלית? מדוע אין בה הזכרת יציאת מצרים?

ננסה לענות על שאלה זו בהמשך, אולם קודם לכן נציג שאלה נוספת העולה באופן מיוחד לגבי מזוזה. השם הכתוב על המזודה מבחוץ - שדי - הוא נוטריקון של המילים ש'ומר ד'לתות י'ישראל הוא. וכן פירש רש"י (פסחים ד):

"מזוזה חובת הדר - לפי שהיא משמרתו"

שמירת דלתות זו, המיוחדת למזוזה - מה טיבה?

ב. פסח

דיני הפסח המוזכרים בפרשת 'בא', יש בהם לפתור את שתי הבעיות שהעלינו במזוזה.

"ולקחו מן הדם, ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף" (שמות י"ב, ז')

"והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית" (שם י"ג)

מניסוח הכתובים אנו למדים, כי דם הפסח והמזוזה מהווים שני חלקים של ענין אחד; הקב"ה יראה את הדם על מזוזות הבתים, וכתוצאה מכך יפסח על בתי בני ישראל.

נוכל אם כן, להקביל את דם הפסח והמזוזה לארבע פרשיות התפילין, ולומר: כשם שארבע פרשיות של תפילין הן ענין אחד, כך מזוזה ופסח הם ענין אחד. כשם ששתים מפרשיות התפילין עוסקות ביציאת מצרים ושתים בתכלית - קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, כך הן בהקבלה שתי מצוות המזוזה: מזוזת מצרים היא היא דם הפסח, ומזוזת דורות היא הקבועה על מזוזת הבית.

דם הפסח המרוח על מזוזת הבית הוא אות: "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף". כל עוד ישראל במצרים, בעת מלחמתו של הקב"ה במצרים, במכת בכורות, מצוות מזוזה היא הדם. משניתנה התורה, מחליפות פרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע" את הדם שעל הפתח.

שמירתה של מזוזת מצרים הייתה מכניסתו של מלאך המוות המשחית במכת בכורות, ובהתאמה לכך שמירתה של מזוזת הבית לדורות הינה מכניסת כל טומאה הנוגדת את עול מלכות שמים ועול מצוות אל בתיהם הטהורים של ישראל. על פי זה אף מתיישבים יפה דברי רש"י, המדגיש כי דווקא המזוזה היא המשמרת את האדם.

ג. ברית מילה

אם הגדרנו את מצוות מזוזה כ"תאומתה" של מצוות תפילין, הרי תאומו של דם הפסח הוא דם המילה. וכך מצאנו במדרש:

"וכי מה ראה הקב"ה לומר שני פעמים 'בדמייך חיי', אלא אמר הקב"ה, בזכות דם פסח ודם מילה תיגאלו ממצרים, ובזכותם אתם עתידים להיגאל" (ילק"ש יחזקאל שנ"ד ועוד)

ולא הרי הקשר בין מזוזה לפסח כהרי הקשר בין מילה לפסח. הקשר בין מזוזה לפסח הוא בבחינת "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף" - בשמירה, שלא יכנס המזיק, חלילה, אל תוך בית ישראל, בין אם מדובר על מכת בכורות ובין אם מדובר על המשחית לדורות.

לעומת זאת, הקשר בין מילה לפסח הוא בבחינת "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", או - "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה". המוציא את בשר הפסח מן הבית החתום בדם הפסח על מזוזותיו, פוסלו. היוצא מן הבית החתום בדם בעת אכילת בשר הפסח - טורף נפשו בכפו; אל המשחית הסובב בחוצות מצרים הוא יוצא. כיוצא בו - ברית המילה אף היא אות, הבא לחתום את זרע ישראל בקדושת שמו יתברך: "ואת צאצאיו חתם באות ברית קדש". כדם הפסח, החותם את פתח הבית היהודי למען לא יצאו ישראל קדושים החוצה אל המשחית, אף דם המילה חותם את פתח הגוף היהודי למען לא יצא זרע ישראל הקדוש החוצה לבטלה. רק בקדושה יצא זרע ישראל, כדרך שיצאו ישראל מן הפתח במצרים ביציאת מצרים; בקדושה ולא אל המשחית.

שתי בחינות הן איפוא לדם הפסח: מחד, הוא שומר מכניסת המשחית, כמזוזה; ומאידך, הוא שומר מיציאה אל המשחית, כברית המילה.

ד. חירות

שני בתים לאדם: האחד - משפחתו; והשני - מקום מגוריו. לשניהם מצאנו ביטוי בקורבן הפסח. משפחתו של האדם מוזכרת במינוי לקורבן - "שה לבית אבות שה לבית"; ואילו ביתו השני של האדם - מקום מגוריו - מוזכר בהקשר לדין נותר - "ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו".

בשני בתים אלו ניכר בן החורין מן העבד:

"אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים ובנות, האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו" (שמות כ"א, ד')

מצד אחד, אין העבד מקים משפחה משלו - אדוניו מזווג לו אשה, ולאו דוקא את בחירת לבבו; ילדיו אינם שלו, רכוש אדונו הם, ובלשון חז"ל "עבד - אין לו חייס" (= יחוס משפחה). מצד שני, אין לעבד מקום מגורים משלו, כפי שמצאנו בתורה (ויקרא כ"ה, י'):

"וקראתם דרור בארץ לכל יושביה"

"אמר ר' יהודה, שדר בכל מקום שהוא רוצה, ואינו ברשות אחרים" (ר"ה דף ט)

אם העבדות חסרה את שני הבתים, הרי שהחרות משמעה הזכיה בשני הבתים:

"ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו"

את קרבן הפסח אוכל היהודי עם משפחתו ושכניו, במקום מגוריו. דם הפסח - סימן הוא לישראל שיצאו לחרות, וזכו בבית על שני חלקיו. בהקבלה לכך לדורות - מצות מזוזה השומרת על טהרת בית מגוריו, לבל יבוא המשחית פנימה; ומצות מילה, השומרת על טהרת זרעו ומשפחתו, לבל יצא זרעו אל המשחית החוצה.

ה. בני אברהם

ביום הפסח (עיין רש"י במקום), נזדמנו לו לאברהם שלושה אורחים ובישרו לו על הולדת יצחק. אז נתבררה דרכו של אבי האומה. פתח ביתו, החתום בפני המשחית - פתוח לרווחה לאורחים מן המדבר. פתח גופו, החתום מיציאת זרע טמא בברית המילה שנכרתה עימו, פתוח יהא להולדת הזרע הטהור - יצחק בנו.

מני אז, דלתם של בניו, הנעולה בדם הפסח מפני המשחית שלא ייכנס, נפתחת לרווחה לפני האורח, הנצרך, הרעב:

"כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח"

פתחו התחתון של גופם, נעול בדם המילה בפני הזרע, שלא יצא אל המשחית, אך פתח גופם העליון - הפה, פתוח לספר לזרעם הטהור, לבנם החכם, השואל את הקושיות, את סיפור יציאת מצרים. בשני בתיו של האדם, במקום מגוריו ובמשפחתו פותחים אנו את ההגדה של פסח.