בנתיבי הפרישות

  • הרב אליקים קרומביין
מורשת הגר"א - 10
בנתיבי הפרישות
 
"לכל אחד 'גר"א' משלו." אנו רגילים לשמוע משפטים כאלה על דמויות גדולות, שגדולתם היא רבת-אנפין, ואשר משכו סביבם קהל שגם הוא רב-גוני, וכך השפיעו במעגלים רבים ומגוונים. חיי כל פרט בתוך הקהל המושפע מהמנהיג הדגול, סובבים מרכז מסוים, מרכז שהוא אחד מתחומי היצירה והחדשנות של אותו גדול. אני מתקשר למנהיג דרך העניין שהוא עבורי בעל חשיבות קיומית; כל השאר פחות "מדבר" אליי, אם בכלל. בעבר ציינּוּ את מודעותם העצמית (הראויה לשבח) של תלמידי וולוז'ין לכך שהם השמיטו את תכונת ה"חסידות" מתאורו של הגאון מווילנא, כי היה להם נוח לחשוב עליו רק בתור "גאון".
ובכן לכל אחד "גר"א" משלו, וכותב השורות אינו יוצא-דופן. ועם זאת, חשוב גם לרומם את המבט כדי לנסות ללמוד את הגאון מווילנא כפי שהוא היה; להתחקות על התכונות שמסיבות שונות לא ישמשו עבורנו מודל לחיקוי, ולהכיר צדדים בדמותו המעוררים השראה – אבל "ממרחק". ומשפתחנו את הצוהר הזה, נעיז יותר, ונהיה מוכנים לעיין במאפיינים שלא רק רחוקים מאיתנו, אלא עלולים לעורר בנו תחושה של זרות או תמיהה. נפתח צוהר לפן הבלתי-נתפש שבו, לחידתיות האופפת אותו. עוצמתו וגדלותו מכילות גם את הצדדים האלה.
 

א .פרישות למען התורה

בתור אישיות, הגר"א היה מפורסם בפרישותו. חשיבותה של מידה זו במורשת הגר"א בולטת, לדוגמה, בכינוי שדבק בקהילת-תלמידיו שעלו לארץ ישראל והשתכנו בצפת ובירושלים: קהילת "הפרושים".
מהי "הפרישות"? ספרות המוסר המסורתית שהמליצה על טיפוח מידה זו, עסקה בהגדרתה ובדרכי השגתה. בעל "מסילת ישרים" מדבר על שלושה חלקי פרישות:
...הנה יש פרישות בהנאות, פרישות בדינים, פרישות במנהגים. הפרישות בהנאות הוא... שלא לקחת מדברי העולם אלא מה שהצורך יכריח... והפרישות בדינים הוא להחמיר בהם תמיד, לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקת אם טעמו נראה, אפילו שאין הלכה כמותו... והפרישות במנהגים הוא התבודדות וההבדל מן החברה המדינית לפנות לבו אל העבודה וההתבוננות בה כראוי...
 
מבין השלשה, הדגיש הגר"א את העניין השלישי – הפרישות החברתית. בניו, שחיברו הקדמה לפירושו לשולחן ערוך, סיפרו שם על גודל פרישותו מהתנסותם האישית. מנעוריו היה רגיל ללמוד ביערות בהתבודדות, ואיש לא ידע למצוא אותו מלבד אשתו, שדאגה לכלכלו. במשך כמה שנים כיתת את רגליו ב"גלות", בנדודים אנונימיים במזרח ומרכז אירופה. גם בשבתו בביתו, מעולם לא שאל את בניו מה מצב פרנסתם, ולא כתב להם איגרת שלום גם כאשר גרו רחוק ממנו ולא התראה אתם לתקופה ארוכה. כל זאת - כדי לא לבטל תורה. בתו שהיתה קוברת את ילדיה, באה אליו בעת הריונה כדי שיתפלל לשלום העובר. הגאון ענה לה קצרות, מסר לה סגולה לקיום הוולד ( - לתת לילד שם שני על שם אחד האחים שמתו, ושם ראשון חדש), וחזר ללימודו בלי להאריך אתה בדברים.
מן המעשים האלה אנו מבינים שפרישותו של הגר"א מחיי דרך ארץ רגילים הכוללים מגע חברתי טבעי, היתה לשם לימוד התורה. הבנה זו מתאשרת ממעשה שהיה. אחיינו של הגר"א הגיע לווילנא בעקבות חיפושיו אחרי כלי כסף יקרים, שאשתו הביאה לו בנדונייתה מבית אביה, ושנגנבו סמוך לנישואיהם. בדרך אגב הוא נכנס לשאול בשלום דודו, וסיפר לו מה מעשיו. הגאון מצדו הביע פליאה על כך שקרוב משפחתו מבטל תלמוד תורה כדי להשיב ממון שאבד. מכיוון שהקפדתו של הגר"א על ביטול תורה הגיע עד כדי כך, נקל להבין גם את הסתייגותו מקשרי חברה מפותחים.
 
כך מתחוור גם מקביעתו של הגר"א בהגדרת איסור "דברים בטלים" (הדברים מצוטטים מר' חיים וולוז'ין ששמע את הדברים מפי הגר"א):[1]
אמר רבינו שהכל בכלל, זולת שיצטרך למשא ומתן או להשיב מפני הכבוד, וטוב להרחיק גם מזה, שירמוז שלא יוכל להפסיק מלימודו, וליוהרא לא חיישינן.
 
כלומר, גם כלפי האדם שצריך לכבדו רצוי לקצר בדברי נימוס, "וירמוז" (שלא להרבות בדברים!) שהוא עסוק בלימוד. הגר"א מרגיע שהתנהגות זו נקיה מחשש גאווה ("יוהרא"). ר' חיים ממשיך שם:
ושאלתי אם יש היתר ולקולא, ואין כוונתו לאיסור ולחומרא, ואמר שאין בזה שום צד היתר וצריך התחכמות גדולה נגד היצר שלא יראה לו היתר...
 
אנו שומעים מכאן שהגאון היה מודע לקושי שבשמירה על רמת פרישות כזאת, והיא צריכה "התחכמות גדולה". הוא היה מדריך ומעודד את תלמידיו לדבוק בדרך זו. לאחד מהם המליץ להיות נחוש בדעתו: "העקשן יצליח". עוד הציע ללמוד "במקום רחוק שלא יהיה לו מניעות וטרדות אנשי ביתו".[2]
 
הצטמצמותו של ר' אליהו בביטויי התייחסות משפחתית נגעה לא רק לקשרי שיחה והתעניינות, אלא גם לצרכים מוחשיים יותר. הגר"א התבסס על דברי חז"ל במסכת עירובין, שדרשו את הפסוק בשיר השירים "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב":
 
במי אתה מוצאן (דברי תורה)?...רבה אמר: במי שמשחיר פניו עליהן כעורב. רבא אמר: במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב. כי הא דרב אדא בר מתנא הוה קאזיל לבי רב, אמרה ליה דביתהו: ינוקי דידך מאי אעביד להו? אמר לה: מי שלימו קורמי באגמא?
 
רב אדא ציפה מאשתו למצות את עשבי השדה, לפני שהיה מוכן לבטל מתלמודו כדי להתעסק בפרנסת ילדיו. פרנסתם של תלמידי חכמים ואנשי ביתם מושווית כאן למצבם של אפרוחי העורב, שאינם מקבלים מזונות מהוריהם, כפי שפירש רש"י בשם חז"ל על "נותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו":
לבני עורב - פירשו רבותינו שהוא אכזרי על בניו והקב"ה מרחם עליהם ומזמין להם יתושין מתוך צואתם ונכנסין לתוך פיהם
 
הגר"א שיבח מידה זו בפירושו למשלי (כג, ל):
ואנשי חיל הם אבירי הלב בשלימות הבטחון לעשות מצוות תמיד ולהגות בתורה יומם ולילה, אף שבביתו אין לחם ושמלה ובניו וב"ב יצעקו לו הבה לנו מחייה להחיינו ולפרנסנו, ואינו משגיח עליהם כלל ולקולם לא יחת וכמ"ש שחורות כעורב שמשים עצמו אכזרי על בניו... והוא כי בטלו כל אהבותיו נגד אהבת ה' ותורתו ומצוותיו.
 
לפי עדות תלמידו, בעל "פאת השולחן", הוא עצמו הגיע לכלל מעשה בעניין זה. אירע שאחד הגבאים שהיה אמור להעביר לו מלגה קבועה מן הקהל, היה גונב אותה לעצמו:
ולא הגיד הגאון לשום אדם וסבל כל כך דוחק עד שאשתו הצדקנית עם בניו הקטנים לא היה להם במה להחיות  נפשם, ובאתה לפניו וצוה לה שתלך עם בניה הקטנים לשכנים שלו בזמן אכילה ודרך הקטנים מבקשים לאכול כשרואין אחרים אוכלים ויתנו להם. ולא רצה לגלות ענין שנפסק נתינות הסיפוק, מבטחונו השלם, ושלא יבויש אדם על ידו, עד שחלה השמש ונטה למות והתודה בפני כל כי כמה שנים במספר שלא נתן לו סיפוקו הנשלח על ידו, ומת השמש הנז'. וכגון דא שרי למקרי לרבינו חסיד וקדוש...
 
קשה שלא להעלות על הלב שאלות ערכיות בקשר להתנהלות הזו. האם כך ניתן להתייחס לאחריותו של אדם לדאוג לצרכי אשתו ובניו? האם ערך הביטחון בקב"ה וחיוב ההתמדה בתורה תובעים עד כדי כך?[3] מקורות ההלכה הקבועים אינם מעלים התנהגות כזו על נס. הרמב"ם משמיט את התקדים של רב אדא בר מתנה במקום הרלבנטי בהלכות תלמוד תורה (פרק ג, יב):
 
אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים...
 
ההתעלות בתורה מצריכה שהאדם ידרוש הרבה מעצמו, אבל אין זכר לוויתור על חיוביו למשפחתו. הרמב"ם דורש מתלמידי חכמים להתפרנס מיגיע כפיהם (שם יא):
וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.
 
גם הרמ"א בשולחן ערוך ( רמו סעיף כא) מקיים דיון סביב פרנסתם של לומדי תורה:
...יעשה אותו קבע ומלאכתו עראי, וימעט בעסק ויעסוק בתורה. ויסיר תענוגי הזמן מלבו ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו, אם אין לו מה יאכל, ושאר היום והלילה יעסוק בתורה. ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו... וכל זה בבריא ויכול לעסוק במלאכתו או בדרך ארץ קצת ולהחיות עצמו, אבל זקן או חולה, מותר ליהנות מתורתו ושיספקו לו. ויש אומרים דאפילו בבריא מותר...
 
השאלה היא האם חייב לעבוד, או האם מותר להתפרנס משל אחרים המוכנים לתמוך בו. בכל אופן אין אזכור להתעלמות מן הצורך לטפל בנושא הזה, ושניתן לסמוך על ההשגחה שהיא תמצא את הפיתרון, כשם שמתפרנסים "בני עורב". ואולם לשיטת הגר"א, מבחנה של אהבת ה', תורתו ומצוותיו הוא האם היא מקלקלת את שורת הדין הנפסק בשולחן ערוך. [4]
 
אך אם נעבור מן הבעייתיות המשפחתית, ונחזור לתובענות שבה התיחס הגר"א לעצמו, קל להזדהות עם תחושת התדהמה נוכח הפלא, שאחזה בתלמידיו. ר' אברהם שמחה מאמציסלוב, סיפר מה ששמע מדודו, ר' חיים מוולוז'ין.[5] פעם הגיע ר' חיים לווילנא בערב שבת, ומשרתו של הגר"א הזעיק אותו בדחיפות אל בית רבו. לכשהגיע מצא את הגר"א שרוי בצער עמוק:
וחשוך משחור תארו וראשו כבד עליו, ומוכרך במטפחת, ואמר לו רבינו ז"ל אנא הושיעה לי להבין ענין אחד בירושלמי שאני מתקשה בו ואיני יכול לעמוד על כוונתו. ענה דודי ואמר מה אני אבין את אשר רבינו מתקשה בו, והשיב בזה"ל אעפ"כ טובים השנים מן האחד. והעמיק דודי באותו ענין, והנה עלה בדעת דודי ז"ל דרך לכנוס בהבנת הענין, ואמר זאת לרבינו ז"ל הנה נראה לי ראשית דרך להבין הענין ורבינו יגמור הדבר עד תכליתו. ותיכף כשהחל להציע צהבו פני רבינו ז"ל ונתמלא שמחה והסיר תיכף כריכת ראשו, וצוה להמשרת שיביא לו מעט אוכל.
 
ר' חיים לא הבין מדוע ביקש רבו לאכול, ולכן שאל את בני המשפחה לפשר העניין. תשובתם היתה, שזה כבר היום השלישי שלא בא אוכל לפיו.
 
עד כאן ראינו את פרישותו של הגר"א, שהיתה בעיקר חברתית, כחלק משקידתו העצומה בתורה. אך האמת היא שהפרישות החברתית היתה חשובה בעיניו גם מצדדים אחרים. זאת ניתן ללמוד לדוגמה ממכתב אישי מפורסם שלו, שהודפס פעמים רבות וזכה לכינוי "עלים לתרופה". האיגרת המדוברת נכתבה כאשר היה הגאון בדרכו לארץ ישראל (אליה לא הצליח להגיע בסופו של דבר), והיא מכילה הנחיות מוסריות לאשתו ובני ביתו. להלן ציטוט מדבריו:[6]
ועיקר גדר בבדידות, שלא תצאי חס ושלום מפתח ביתך חוצה, כי אם לצורך גדול מאוד... ואף בבית הכנסת תקצרי מאוד ותצאי. ויותר טוב להתפלל בבית, כי בבית הכנסת אי אפשר להנצל מקנאה, ולשמוע דברים בטלים ולשון הרע, ונענשים על זה. וכל שכן בשבת ויום טוב שמתאספין לדבר... יותר טוב שלא תתפללי כלל.
 
האזהרות "שלא לצאת מפתח הבית" כאשר הן מכוונות לאשה, בוודאי אין יסודן בשיקולי התמדת הלימוד. כפי שהגאון מציין, החברה היא סכנה רוחנית, המלאה במכשולים של לשון הרע ומידות רעות. ההסתגרות בין כותלי הבית היא תריס בפני הפורענויות הללו.
 
ב. מחיר הפרישותואולם - עלולים להיות גם מחירים לפרישות. המסתגר אמנם עשוי להינצל מהשפעתם המזיקה של אחרים, אבל מאידך, יכולתו לתקן את דורו תהיה מצומצמת. שני סיפורים על ר' יעקב קראנץ, ה"מגיד מדובנא" שהיה מקורב לגאון, נוגעים לעניין הזה. הראשון, ששמעתי מספר פעמים אבל לא ראיתי את מקורו, אומר שהגאון ביקש מן המגיד להטיף לו מוסר. המגיד עשה כמצוות הרב, ואמר לו שאמנם הוא הגיע למדרגות עצומות בזכות בדידותו, אלא שבכך הוא מונע את טובו מן הציבור. האתגר האמיתי, המשיך המגיד, הוא להיות "מעורב עם הבריות", ועם זאת לשמור על המדרגה הרוחנית האישית. לפי הסיפור, התרגש הגר"א מן הדברים ובכה, אבל טען שאין לו ברירה, כי הוא באמת חושש ששינוי באורחות חייו עלול לקלקל אותו.
לפי סיפור אחר וכנראה מוסמך יותר, המגיד שאל את רבו – ביוזמתו - מהי הדרך הרצויה להשפיע על הדור? סביר להניח שהמגיד כיוון למטען המיוחד המלווה שאלה כזאת, כאשר היא מופנית לגאון מווילנא. אתה שהנך מאור הדור, ועם זאת בקושי יוצא מכותלי בית מדרשך, כיצד אמור אתה להטביע את חותמך על העם היהודי? האם פרישותך המוחלטת אינה מסכנת את הנחלת מורשתך לדורות? הגאון ענה לו על פי משל. תאר לעצמך כוס גדולה המוקפת כוסות קטנות יותר במעגל, במדרגה נמוכה לעומת הגביע המרכזי, וסביב כולם מעגל של כוסות קטנות עוד יותר. כאשר הכוס המרכזית מתמלאת על גדותיה, ממילא "שותות" ממנה הכוסות האחרות, וכן הלאה למעגל החיצוני. כאשר המנהיג ממלא את עצמו בתורה ובקדושה, אין צורך שהוא יזוז ממקומו, כי השפעתו עוברת ממילא לכל בני דורו, במעגלים הולכים ומתרחבים.
 
האם התיאוריה הזאת "עבדה"? במבט לאחור, אי אפשר להכחיש שהגר"א אכן השפיע השפעה עצומה למרות התבדלותו. מאידך, אין להכחיש שכמה מגדולי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שהיו המנוע להפצת תורתו ברבים, לא דבקו בפרישות בקנה מידה דומה. כמה מהם נשאו משרות ציבוריות של רבנות ו"מגידות". ר' חיים מוולוז'ין, שהקים את אם הישיבות, שימש ברבנות והיה מעורב בעסקי הציבור. הוא לא הסתפק בסביבה קרובה של תלמידים נבחרים, כפי שעשה רבו, אלא הרביץ תורה ברבים באופן אישי, גם לבעלי בתים. הפצת תורה פעילה הייתה דגל חשוב בישיבה בראשותו של ר' חיים, והוא חינך את גדולי תלמידיו לקחת על עצמם את המשימה הזו. גם תלמידי הגר"א שהניעו את תנועת העלייה לארץ ישראל, כגון ר' ישראל ור' מנחם מנדל משקלוב, היו מנהיגי ציבור פעילים, בנוסף על עוצמתם התורנית. מסתבר ששימור מורשת הגאון לדורות לא הסתמך לחלוטין על משל "הכוסות", אלא נתמך על ידי פעילות ציבורית נמרצת.
 
התוודענו לצדדים באישיותו של הגר"א שישי בהם כדי להדגיש את המרחק בינו לבינינו: אהבת תורה שאינה יודעת גבול, דבקות בלתי-מתפשרת בלימוד המשווה לגאון תואר שבו השתמשו ר' חיים מוולוז'ין ור' ישראל משקלוב – "כמלאך העומד ומשרת במרום". כאשר ראינו גם מה הגר"א היה מוכן לעשות כדי לכלכל את ההישג הזה, את ההשלכות על דרך חייו שלו ושל הקרובים אליו, זה גרם לנו לחזור ולבחון את היחס שלנו. אך כדאי להביא כאן את דברי הראי"ה קוק בביוגרפיה שכתב על חמיו, ר' אליהו דוד רבינוביץ-תאומים, שנקראת "אדר היקר". יש שתי תועלות אפשריות העשויות לצמוח מידיעת תולדותיו של צדיק, כותב הראי"ה. התועלת הראשונה היא "מעשית" – אדם הרואה את דרכיו של הגדול, עשוי לנסות לאמץ אותם ולו באופן חלקי, כדי להגיע בעצמו למדרגה גבוהה יותר. ואולם התועלת השניה היא "עיונית":
אמנם התועלת העיונית היא גדולת הנפש שמתגדלת לרגלי כל חזיון נשגב ונאדר בקדש המתיצב לפניה, שהמראה הגדול עצמו מרומם את הרוח ומעדן את הלב, גם אם לא יעלה על הדעת לאחוז בדרכים מעשיים להתדמות למה שהוא הרבה רם ונשא ממנו.
 
נוכח המחזה של ענק-רוח, הנפש מתרחבת ומתגדלת. במקרה המסוים שלנו, אישיות לוטה במסתורין ואפופת-חידה מאתגרת אותנו, ואפשר לשער שהיא אתגרה את תלמידיו הקרובים לא פחות. זה לא מנע מהם מלהביע את הערצתם ואת פליאתם על גדלות זו שירדה אל העולם הזה, גדלות החוזרת ומעידה על גדולתה של התורה, על תמימותה ועל מקורה הא-לוהי. אולי לא ניחשב כמפליגים אם תזכיר לנו תחושת הפלא העולה מתיאורי התלמידים, את מעמדם של בני ישראל למרגלות הר סיני, כאשר היו עדים לדיבור הא-לוהי שהגיע למשה, ומכוח זה התבסס לדורות האמונה בתורה ("וגם בך יאמינו לעולם"). אולי כל הבעייתיות שראינו הייתה הכרחית, כדי לשחזר בזעיר אנפין את המציאות של "ואתה פה עמוד עמדי", בהבדלה ובפרישות גמורה, כדי לתת תורה לישראל.
 
 
 
[1]  כתר ראש, אות ע.
[2]  שם נא-נב.
[3]  שלא לדבר על הקושי להבין את העדפת כבודו של הגבאי הפושע על מחייתם של אשה ובנים שלא עשו כל רע.
 
[4]  אולי יטען הטוען שהגר"א אכן דאג לבניו בכך שמצא "פיתרון" על ידי "ביקור בית" אצל השכנים. אך קשה להאמין שיימצא בית דין כלשהו שהיה מחשיב התנהלות כזו כקיום חובת הבעל לזון את אשתו וילדיו. ובדרך אגב, אם הערכנו נכון את המצב שיש פה חריגה מן ההלכה הפסוקה, אי אפשר שלא להשוות לכאן את התקפת המתנגדים על החסידים שחרגו מזמני התפילה, לטובת ערכים שבעיניהם הצדיקו זאת.
[5]  הדברים מובאים בעליות אליהו.
[6]  פילסתי כאן נתיב בין נוסחאות השונות של האיגרת, שגרסותיה רבו בעקבות ההעתקות הרבות. השינוי העיקרי שעשיתי הוא לכתוב את הדברים בלשון נקבה. בזה אני מאמץ הבנה מקובלת, שאשתו היא הנמענת של הדברים, אלא שהדברים נכתבו במקור ביידיש, והמתרגם לא דייק וכתב את הדברים בלשון זכר.