דילוג לתוכן העיקרי

וישב | בעל החלומות

הרב אהרן ליכטנשטיין
15.12.2015

השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת וישב התשנ"ג. סיכם מתן גלידאי

ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלמות הלזה בא (בראשית ל"ז, יט)

האחים ודאי שנאו את יוסף גם בגלל תוכן החלומות שלו, שכללו שלטון על האחים. אך כאן הם מתייחסים ליוסף כ"בעל חלומות", כלומר הם מזלזלים בו על עצם העובדה שהוא מרבה לחלום בלי קשר לתוכן החלומות.

גם בפסוק:

ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו (שם ל"ז, ח)

ניתן להבין ש"חלומותיו" זה עצם החלום ו"דבריו" זה תוכן החלום, וזאת על אף שרש"י מבין אחרת. יוסף היה איש של חלומות. גם מאוחר יותר נסב גורלו סביב החלומות - חלומות שר המשקים ושר האופים וחלום פרעה. אולם בעוד שבמצרים ידע יוסף לנצל את החלומות לקידומו והתייחס אליהם באופן פרגמטי, בתחילת דרכו היה יוסף תמים מאוד בקשר אליהם. יוסף לא רק חלם חלומות אלא לקה בתמימות יתירה. כשראה דברים רעים אצל אחיו, הזדרז לספר על כך לאביו:

ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם (שם ל"ז, ב)

אין לחשוד ביוסף שסתם רצה לספר לשון הרע, אלא מסתבר יותר לומר שרצה בטובתם ורצה לשפר את דרכיהם. הוא לא הרגיש שמעשה כזה יעכיר את יחסיו עם אחיו, אלא עשה זאת מתוך תמימות. מאוחר יותר חלם חלום והזדרז לספר על כך לאחיו. שוב היתה זו התנהגות נאיבית למדי, כיוון שמתוכן חלום זה היה ברור שהוא יגרום לשנאה רבה אליו. יוסף לא השגיח בכך שמשמעות חלומו היא שהאחים כפופים אליו. אחיו הגיבו בחריפות ומאז הוסיפו עוד שנאה כלפיו. אף על פי כן זה לא הפריע לו לספר להם על חלומו השני שתוכנו היה זהה לקודמו. לא סביר לומר שיוסף רצה לזרות להם מלח על הפצעים, צריך לומר שיוסף פשוט לא הבין מה קורה סביבו, והיה תמים לחשוב שאין שום רע בסיפור חלומו. אפשר לראות את יוסף כאיש של תמימות וניתוק מהמציאות, בעוד שאחיו היו אנשים ריאליים עם שתי רגליים על הקרקע.

על אף שהתנהגותו של יוסף נראית לא רצויה, אי אפשר לפסול לגמרי את דרכו. הגמרא אומרת:

כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקרא רע (ברכות יד.)

אסור לו לאדם להיות יותר מדי מציאותי ולא לחלום כלל. הדברים אמורים הן ברמה הכללית והן ברמה הפרטית.

ברמה הכללית הציונות היא במידה רבה הגשמה של חלום. חלום של היהודים כולם במשך אלפיים שנות גלות, וחלום של כמה אנשים במאה האחרונה שידעו לתרגם את החלום למציאות. כיום רווחת תחושה בציבור שחלום זה הסתיים - חלקו מומש, חלקו נקבר ולא נשאר עוד מה לחלום, ולאן לשאוף. אסור ליהודי לחוש כך. גם כאשר חלקי ארץ ניתנים לאויבינו אין לוותר על הזיקה הקיומית אל הארץ כולה. אין לשכוח את החזון והחלום לשבת בארץ ישראל כולה ולהגיע אל הגאולה השלמה. התחושה שלנו צריכה להיות בדיוק כמו שהיתה לפני 50 שנה.

כאמור, הדברים אמורים גם ברמה הפרטית. אסור לו לבן ישיבה לאבד את החלום, להסתכל על המציאות הריאלית בלבד. לכל בן ישיבה צריכים להיות חלומות הן מבחינת הלימוד והן מבחינת בנין האישיות ויראת השמים. גם אם מדובר בחלומות רחוקים שלכאורה אינם ניתנים למימוש, עדיין יש חשיבות מרובה בכך שאדם יחלום, כדי שעל כל פנים ישיג חלק מזה. היצמדות למציאות בלבד פוגמת ביכולת ההתקדמות וההתפתחות.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)