בעמק דותן

  • הרב יעקב מדן

בעמק דותן[*] / הרב יעקב מדן


"'ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דֹתינה' - הסיעו עצמם מן האחווה לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם". (בראשית רבה פ"ד; רש"י ל"ז, יז; ובמדרשים נוספים בלשון דומה).

שתי דרכים מרכזיות במפרשים בביאור חטאם של האחים במכירת יוסף בפרט ובביאור חטאיהם של גדולי ישראל שבמקרא בכלל. האחת - זו הצמודה לפשטי המקראות ומוכנה להתפשר עם גדולתם של אישי המקרא, ובכללם בני יעקב, ולראותם מונהגים לעיתים ע"י יצרים אפלים בבחינת "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז); והשנייה - מבקשת הצדקה אידיאולוגית לכל חטא של גדולי המקרא עד כדי הזדהות עם גופו של החטא וניסיון להקל בו ככל שאפשר.

מפרשים רבים, בעיקר מקרב האחרונים, ניסו למצוא - בדיעבד - הצדקות כאלו או אחרות למכירת יוסף. הם דנוהו כעובד עבודה זרה, כרודף או כמוציא דיבה ולכן דנוהו למכירה לעבד, ונרמזה דרך זו במדרש[1]. אך שום דרך שתבוא ללמד זכות על האחים לא תוכל לעשות זאת לגבי שני מעשים שלהם:

א. העובדה שתמורת מכירת יוסף נטלו האחים כסף לכיסם. ההנאה והרווח שביקשו לעצמם מכתימים בכתם של רדיפת בצע כל רעיון של בקשת צדק בהתנכלותם ליוסף[2].

ב. העובדה שבאותה שעה עצמה ששמעו האחים את צרת נפשו ותחינתו של אחיהם - ישבו לאכול לחם! אדם הפועל ממניעים טהורים אינו יכול לנהוג כך.

כל הצדקה אידיאולוגית של חטא זה (ולדעתנו, גם של חטאים אחרים של גדולי המקרא) תחטא לאמת, למוסר ולפשטי המקראות, אלא אם כן נניח שלא באה כדי להצדיק את המעשה אלא רק כדי לנסות להבין את הוראת ההיתר שהורה החוטא לעצמו בעת שתקפו יצרו, או כדי להסביר מדוע חשב החוטא ברגע החטא שאכן מעשהו מוצדק.

ועדיין, קיימת דרך נוספת לבקשת הוראת היתר שתאפשר לאחים לבצע את זממם, דרך הניכרת, לדעתנו, יותר מן הפסוקים ומן המדרש.

"ויתנכלו אתו להמיתו - אמרו, בואו ונשסה בו את הכלבים". (בראשית רבה פ"ד)

דרכו של המדרש היא, שכבר בשלב הראשון - אף לפני שמיתנו ראובן ויהודה את מזימתם של האחים - לא חשבו האחים להרוג את יוסף בידיהם ממש, אלא בדרך של גרמא - ע"י כלביהם[3]. במדרש שכל טוב: "מלמד שלא הערימו להמיתו בידם אלא להמיתו ע"י כלבי הצאן".

להצעה זו היה יתרון מבחינה זו שהוא דמה לסיפור שהללו התכוונו לספר לאביהם, שחיה רעה אכלה את יוסף, אך היה לה מבחינת מצפון האחים יתרון נוסף - הרצון שלא להמיתו בידיהם ממש[4]. דברי ראובן מתפרשים אם כך, ע"פ המדרש, כהמשך ישיר לרצון האחים להוראת היתר על מנת לנקות את מצפונם:

"ויאמר אליהם ראובן - אל תשפכו דם, השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו". (ל"ז, כב)

ראובן (אף שכוונתו היתה להצלת יוסף, וכמפורש בכתוב) טוען כלפי האחים (ע"פ המדרש הנ"ל) שאף שיסוי כלבים כמוהו כשפיכות דם, ועליהם להותירו בבור לגורלו - שימות מעצמו: מרעב, מצמא או מקור[5]. הוא מגדיר זאת כמוות ללא שליחת יד וללא שפיכת דם. יהודה בא אחריו וטוען שאף זאת הריגה:

"ויאמר יהודה אל אחיו - מה בצע כי נהרֹג את אחינו וכסינו את דמו". (ל"ז, כו)

מלשונו בהמשך - "וידנו אל תהי בו", ומדבריו ליוסף כעבור שנים רבות - "ואחיו מת" (מ"ד, כ), משמע שסיכוייו לחיות שנים רבות לאחר שיימכר היו מעטים. יהודה, שידע זאת, רצה רק שהדבר לא ייעשה על ידו ועל ידי אחיו[6].

רשימת כל הוראות-ההיתר שבמפרשים, שבמדרשים ושבפסוקים שהיו במעשה הפשע הנורא שנעשה ביוסף, מרוכזת במדרש במשפט אחד:

"נלכה דֹתינה - לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם". (בראשית רבה פ"ד)

בקשת כיסוי חוקי למעשה מכירת יוסף.

בעלי המדרש ראו בהדרגה שבויכוח שבין האחים לראובן ובינם לבין יהודה את רצונם של האחים להתנער מאחריות ישירה למעשה בדרך של הצדקה חוקית, וסמכו זאת לשמה של העיר - דותן.

המלה דת במשמעות חוק (בניגוד לביטוי המוטעה השגור בלשון היום, המזהה דת עם אמונה) אינה מצויה כלל בעברית של התקופה הנידונה, והיא מצויה במקרא רק בספרי גלות בבל וגלות פרס - בדניאל, בעזרא ובעיקר במגילת אסתר.

ייתכן, אפוא, שנכלי דתות של האחים קשורים בדרך כלשהי בדתו של המן הניתנת בשושן הבירה - בכיסוי החוקי שהוא מבקש להשמדת מרדכי ועמו. ואכן, יש דמיון בין המקרים:

"והדת נתנה בשושן הבירה. והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה". (אסתר ג', טו)

ממש כשם שהאחים יושבים לאכול לחם לאחר שחרצו את דינו של יוסף בראשונה, וממש בעת שהם חורצים את דינו בשנייה למוכרו לישמעאלים - כך יושבים המלך והמן לשתות בשלווה בעת צרת נפשו של מרדכי שפשט את בגדיו וזעק והתחנן. ובמדרש כתוב:

"אמר הקב"ה לשבטים - אתם מכרתם מתוך מאכל ומשתה... הרי בניהם נמכרים בשושן מתוך אכילה ושתיה, שנאמר 'והמלך והמן ישבו לשתות'. (מדרש שוחר טוב מזמור י')

הכיסוי החוקי לפשע מאפשר לחוטא לאכול ולשתות בנחת בעת חטאו, כיוון שמצפונו נקי (לכאורה), שהרי לא עבר על החוק. הליכתם של בני יעקב מחברון, מקור הצדקה והמשפט (עיין י"ח, יט), אל דותן - מקור המשפט ללא הצדקה במכירתו של יוסף, היא שהזכירה בלשונם של חז"ל את נכלי הדתות[7].

מעשה ההצלה של ראובן

המדרש והמפרשים תמהו - היכן היה ראובן בעת מכירת יוסף לישמעאלים, והרי לא נזכר כלל שפרש מאחיו לאחר שהושלך יוסף לבור?!

"וישב ראובן אל הבור - והיכן היה? ר' אליעזר אומר, בשקו ותעניתו". (בראשית-רבה פ"ד, יט)

בהמשך המדרש עולה, שראובן ישב בשק ובתענית על מעשהו עם בלהה פילגש אביו. מסתבר שהמדרש מסיק זאת מן הפסוק השומט כל בסיס מוסרי ממה שעשו האחים:

"וישבו לאכל לחם". (ל"ז, כה)

האחים קינחו בסעודה את השלכת יוסף לבור. נסיונו האצילי של ראובן לגונן על יוסף מתחיל בכך שלא השתתף בסעודתם של אחיו. חז"ל קשרו זאת לתשובה שעשה על מעשה בלהה ולכך שישב על כך בתענית[8].

נמצאנו למדים, שמצווה שעשה ראובן - גררה אחריה מצווה אחרת. ראובן היה עסוק בתשובה על מעשה בלהה ועל נסיונו ליטול בכוח את הבכורה בהעברת מיטת אביו לאוהל אמו לאה, והמשיך בהצלת יוסף בכור רחל, אף שבכך מנע מעצמו סופית את הבכורה. לימים רחוקים קיבל ראובן שכר מאת ה' על שתי המצוות אשר קיים:

"אמר לו הקב"ה - אתה פתחת תחילה בהצלת נפשות, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחילה אלא בתחומך, הדה הוא דאמרינן - את בצר במדבר".
(בראשית-רבה פ"ד, טו)

היחס שבין בצר, עיר המקלט הראשונה, לבין מה שאירע בעמק דותן קשור ביחס שבין שני הפסוקים - "את בצר במדבר בארץ המישֹר לראובני" (דברים ד', מג) ו"השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר" (ל"ז, כב), בעמק דותן. אך חשוב יותר עצם הקשר שבין מעשה ההצלה של ראובן לפרשת ערי מקלט בכלל, שהרי כך מעידה התורה על ראובן:

"למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו". (ל"ז, כב)

וכך היא כותבת בעיר מקלט:

"והצילו העדה את הרֹצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו". (במדבר לה כה)[9]

אף על שקו על תעניתו ועל גדרי התשובה שקיבל עליו ראובן - קיבל את שכרו!

"אמר לו הקב"ה... ואתה פתחת בתשובה תחילה - חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה. ואיזה זה? הושע, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך'".
(בראשית-רבה פ"ד, יט)

לא נאריך כאן בראיות שהושע הוא בן-בנו של ראובן. רק נעיר, שכמעט כל נבואותיו של הושע נאמרו לאפרים ערב חורבן שומרון. בנבואות אלו מנסה הושע הראובני למנוע את חורבן שומרון עיר מלכותו של יוסף ואת ריצתו של אפרים אל התהום ואל גלות אשור הממשמשת ובאה. הושע מנסה לעשות בשומרון הסמוכה לעמק דותן את שניסה ראובן לעשות ליוסף בעמק, להצילו מן האסון.

גם ראובן וגם הושע לא מנעו את יציאתו של יוסף לגלות, אך מעשה התשובה שחידשו שניהם נשאר לדורות!



[*]. קטע מתוך שיעורו של הרב מדן בבית המדרש הוירטואלי לפרשת וישב. השיחה לא עברה את ביקורת הרב.

[1]. בראשית רבה פ"ד, יז: "כנען חטא - לא לעבד נתקלל? אף זה לכו ונמכרנו לישמעאל". ועי' עוד בעלי התוספות בד"ה ויראו אותו (לז יח) אות א' בעמ' ל'. שמועות הראי"ה (ירושלים תשל"ג) עמ' פג. לב אליהו (ירושלים תשל"ה) עמ' קנז ועוד.

[2]. עיין במאמרנו - מגילת בת שבע - מגדים י"ח-י"ט, עמ' 124-123.

[3]. עיין סנהדרין דף ע"ח ורמב"ם הל' רוצח ג'. יש שבמקרה כזה היו פטורים מחיוב מיתה בידי אדם, אף שחייבים בידי שמים.

[4]. עיין רמב"ן פס' יח.

[5]. אף שמלשון הרמב"ם שם משמע שהורדה לבור חמורה משיסוי כלבים. מן הרמב"ן נראה שגם זממו להורגו בידים וגם שיסו בו כלבים.

עוד נעיר כאן, שעפ"י חלק מן הראשונים שהובאו לעיל, הדיבה שהוציא יוסף על אחיו בצירוף החשש שימשיך בכך הביאה על יוסף דין מוסר. הפוסקים דנו בשאלה האם דין מוסר שהוחזק בכך הוא להריגה בידים או רק ל'מורידין לבור ואין מעלין', תוך הנחה שהורדה לבור אינה כמיתה ממש. הרחיב בדין זה ובצדדיו השונים מהרש"ל (ים של שלמה, בבא קמא פרק י', סימן נ').

באופן עקרוני ניתן לכאורה למצוא סימנים לדיון הלכתי זה בויכוח בין האחים (שמעון ולוי) הרוצים להשליך את גווייתו של יוסף לבור לבין ראובן התובע להשליכו לשם חי; ובמהרש"ל שם דיון נוסף בשאלה האם השלכה לבור עדיפה ממסירת המוסר לגויים או לא. ניתן לראות את שורשיו של דיון זה גם בויכוח שבין שמעון ולוי לבין יהודה.

[6]. השווה שמואל א' י"ח, כא; כ"ו, י-יא; טו.

[7]. אף צוררי דניאל, שקינאו בכך שהמלך דריווש אהב אותו מכולם, חוקקו חוק "כדת מדי ופרס די לא תעדא" (דניאל ו', ט). על סמך חוק זה השליכו את דניאל לבור האריות, כדרך שהושלך יוסף - עפ"י המדרש - לבור נחשים ועקרבים.

[8]. כך מפורש במדרש הביאור (עיין תורה שלמה אות קמ"ח): "וכי אפשר שישבו לאכול ואין אחיהם הגדול עימהם? ר' חנינה אומר, מלמד שהיה ראובן מתענה כל ימיו" וכו'.

[9]. השוואה זו שמעתי מידידי ר' בנימין גזונדהייט הי"ו, משמו של חוקר המקרא בֶּנו יעקב.