בעניין הידור מצווה

  • הרב משה טרגין

בענין הידור מצווה / הרב משה טרגין

"זה א-לי ואנוהו"

מקור החיוב להדר במצוות הוא מן הפסוק "זה א-לי ואנווהו" (שמות טו, ב). חז"ל מביאים שלושה הסברים שונים לפסוק זה:

א. "התנאה לפניו במצוות", כלומר: חובה להרחיב את קיום המצוות מעבר לדרישות הבסיסיות ההלכתיות.

ב. אבא שאול אומר: "ואנוהו - היה דומה לו". כלומר: הכוונה היא שאדם יעצב את אישיותו בדומה לזו של הקב"ה, "מה הוא רחום אף אתה רחום" (שבת קלג ע"ב).

ג. אונקלוס מסביר: "ואנווהו - ואבנה לו מקדש".

שיעור זה יעסוק בפירוש הראשון שהבאנו לעיל - חובת ההידור במצוות. הגמרא בשבת קלג ע"ב אומרת:

"דתניא: זה אלי ואנוהו - התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין".

כלומר, מעבר לחובה לקיים את המצוות, ישנו גם חיוב לעשות זאת בצורה נאה, ולא להסתפק במינימום. על חובה זו נשאל שתי שאלות:

א. האם זוהי חובה מדאורייתא או מדרבנן?

ב. האם חובה זו מעכבת גם בדיעבד, או שזוהי רק חובה לכתחילה, ואם לא הידר במצווה - אינו מעכב?

דאורייתא או דרבנן?

לכאורה, לאור דברינו לעיל נראה כי חיוב ההידור במצוות הוא חיוב מדאורייתא, הנלמד מן הפסוק "זה א-לי ואנוהו". אולם רוב הראשונים הבינו שמדובר בחיוב דרבנן. וכך כתבו התוספות (מנחות מא ע"ב ד"ה אין):

"... ושמא מדרבנן משום זה א-לי ואנוהו...".

הידור באיגוד ד' מינים

כך גם עולה מהגמרא בסוכה (יא ע"ב), הדנה בחובה לאגוד את ארבעת המינים ביחד. הגמרא שם מבינה כי אף לחכמים, הסבורים שחובת האגד אינה חלק מגוף המצווה, יש חובה לעשותו מדין הידור מצווה. הריטב"א שם מסביר שדין זה הוא רק מדרבנן, וראייתו היא מכך שדין זה הוא רק לכתחילה, ולו היה מדאורייתא - היה מעכב אף בדיעבד. מדבריו עולה כי יש לקשר בין שתי השאלות שהבאנו לעיל: אם חובת ההידור היא רק לכתחילה - הרי זה סימן לכך שהיא מדרבנן בלבד. רק אם נאמר שחובה זו קיימת אף בדיעבד - ניתן להעלות את האפשרות שזהו דין דאורייתא.

הידור בממון

סוגייה נוספת העוסקת בנושא זה מצויה בגמרא ב"ק ט ע"ב. הגמרא אומרת שאדם צריך להוציא עד שליש ממחיר המצווה בשביל להדר במצוות, ושואלת: "שליש מלגו או שליש מלבר?" - כלומר, שליש מהמחיר המצווה המקורי או שליש מהמחיר ביחד עם ההידור (כלומר, חצי). הגמרא אינה מכריע בשאלה זו והרא"ש פוסק לקולא. בהסבר פסק זה מסביר בעל 'פלפולא חריפתא' שהידור מצווה הוא רק מדרבנן, וספק דרבנן לקולא. אם כן, אנו רואים מספר ראשונים שסוברים שהידור מצווה הוא מדרבנן.

הידור בכוס של מצווה

הגמרא בברכות נא ע"א מביאה עשרה הידורים שיש לנהוג בכוס של ברכה: "טעון הדחה, שטיפה, חי, מלא, עיטור, עיטוף...". רוב הראשונים מבינים שמדובר בתקנת חכמים ביחס לברכת המזון, אולם 'חידושי אנשי שם' על אתר (בדף לח ע"ב מדפי הרי"ף אות ב) מסביר:

"אי נמי, משום דעיקר הידור מצווה - דאורייתא היא, דכתיב: 'זה א-לי ואנוהו' ודרשינן התנאה לפניו במצוות".

'חידושי אנשי שם' מבינים, לפיכך, שדין הידור מצווה הוא חובה מן התורה, כפי שראינו בפשטות הגמרא בשבת ובניגוד לדעות שהובאו לעיל.

המלצה או חובה לעיכובא?

עד כה התייחסנו לרמת החובה - מדאורייתא או מדרבנן. כעת נתייחס להיקף דין זה: האם זוהי המלצה לקיים את המצוות בצורה מעולה יותר, או שמא יש כאן חובה שהיא אף לעיכובא במקרים מסויימים. מדברי הגמרא בשבת משמע שאין היקף נדרש להידור, ואף להיפך: "זה א-לי ואנוהו" אינו מזכיר היקף מוגדר אלא הידור 'כפי שאתה יכול'.

הידור בציצית

מעיון במקורות השונים ניתן למצוא הדים לכך שישנה הגדרה מסויימת גם להיקף ההידור הנדרש. הברייתא במסכת סופרים פ"ג הלכה י"ג אומרת:

"חייב אדם לעשות ציצית נאה ומזוזות נאות".

כאן מופיע הביטוי 'חייב', ולמרות שאין הכרח להבין שהדבר מעכב - ברור שזהו ביטוי משמעותי יותר מאשר דרישה להידור בעלמא.

הידור בספר תורה

הגמרא בגיטין נד ע"ב עוסקת בחובת 'לשמה' הנדרשת במצוַת כתיבת ספר תורה. הגמרא שם מסתפקת בשאלה הבאה:

"הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב 'יהודה' וטעה ולא הטיל בו ד' - מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה; וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר".

כלומר, טעמם של חכמים הפוסלים את הספר אינו משום שלא נכתב לשמו, אלא משום "שאין זה מן המובחר" - ואף על הידור כזה ניתן לפסול את ספר התורה. בצורה ברורה יותר מתבטאת הגמרא בגיטין ט ע"א, המסבירה את דעת חכמים במחלוקת זו בפסוק "זה א-לי ואנוהו". יתר על כך, מעיון בהמשך הסוגייה (נד ע"ב) נגלה כי אף רבי יהודה פוסל את הספר אם הסופר כתב בצורה דומה את כל האזכרות שבספר. במקרה זה לא מועיל הפיתרון שהציע רבי יהודה - שיעביר עליו קולמוס, כיוון "דחזי כמנומר" - פגם בנוי ספר התורה. אם נכונים דברינו, הרי שגם רבי יהודה מסכים כי ניתן לפסול ספר תורה שאינו מהודר, ומחלוקתם של רבי יהודה וחכמים נסבה רק על הפרטים - באיזה מקרה נפסול את הספר ובאיזה נכשירו, אך לכו"ע דין הידור מצווה הוא לעיכובא.

הידור בלולב

הגמרא בתחילת פ"ג בסוכה פוסלת לולב יבש. מדוע לולב כזה פסול? ישנם ראשונים שסברו שיבש נחשב כמת ולכן אי אפשר לקרוא לדבר זה 'לולב', ויש שסברו שהחיסרון בלולב יבש הוא בכך שאין בו 'הדר'. וכך הסביר רש"י (סוכה כט ע"ב):

"יבש - דבעינן מצווה מהודרת, דכתיב 'ואנוהו'".

אם כן, ראינו שני מקרים - כתיבת שם ה' בספר תורה וארבעת המינים - בהם דין "ואנווהו" מעכב אף בדיעבד, ואינו דרישה להידור גרידא.

מה בין ספר תורה ולולב לבין שאר המצוות?

האחרונים התקשו בשאלה מהו ההבדל בין לולב ודיני אזכרות בספר תורה, בהם ההידור מעכב, לבין שאר המצוות, בהן ההידור אינו מעכב. מהר"י חביב, בספר 'כפות תמרים', טוען שאין סברא לחלק בין שתי מצוות אלו לבין שאר המצוות, אך יש סמכות לחכמים להחליט מתי דין מסויים מעכב ומתי אינו מעכב. בצורה דומה, ניתן לומר ששתי מצוות אלו שונות משאר המצוות בכך שבהן יש פסוק נוסף הדורש הקפדה יתירה על ההידור, ומלמד שההידור הוא לעיכובא: בארבעת המינים נאמר "פרי עץ הדר"[1], ואף בכתיבת ספר תורה ישנו לימוד נוסף - "וכתבתם - שתהא כתיבה תמה" (שבת קג ע"א).

שיטת הרמב"ם

מעיון בדברי הרמב"ם נראה כי הוא הבין אחרת את פני הדברים. בריש הלכות איסורי המזבח פוסק הרמב"ם:

"מצוַת עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין, שנאמר: 'תמים יהיה לרצון' - זו מצוַת עשה".

דרישה זו, של 'מובחרות' הקרבן, מופיעה בגמרא במגילה (כח ע"א), הדורשת מהאדם להביא את קרבנו מן המובחר שבעדרו. אמנם, לא מצינו שדין זה מעכב. האם דרישה זו - שאיננה הידור בלבד, אלא מהווה דרישה ממשית המעוגנת בפסקי ההלכה, אף שאיננה מעכבת - קיימת רק בקרבנות, או אף בכל המצוות?

בסוף הלכות איסורי מזבח (פ"ז הי"א) כותב הרמב"ם:

"ומאחר שכולן כשרין למנחות, למה נמנו? כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות. שהרוצה לזכות עצמו, יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו... והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב. אם בנה בית תפילה - יהיה נאה מבית ישיבתו; האכיל רעב - יאכיל מן הטוב והמתוק בשולחנו; כסה ערום - יכסה מן היפה שבכסותו; הקדיש דבר - יקדיש מן היפה שבנכסיו".

מדברי הרמב"ם ניתן לראות כי אין זה דין מיוחד בקרבנות, אלא בכל מצווה ומצווה - בין במצוות שבין האדם לחבירו ובין במצוות שבין האדם למקום - חובה על האדם להדר.

הידור כחלק מגוף המצווה

הסבר נוסף שבעזרתו נוכל להסביר את ההבדל שבין מצוות לולב וכתיבת ספר תורה לבין שאר המצוות נוגע להבנת החיסרון במקום שאין בו הידור. בלולב ובספר תורה - חוסר הידור פוגם בחפצא של המצווה, ואילו בשאר המצוות[2] (סוכה נאה, שופר נאה וכד') - אין בחוסר ההידור כדי לפגום בגוף המצווה.

על ידי הסבר זה ניתן להבין מדוע לולב יבש מעכב מטעם "זה אלי ואנווהו" (לדעת רש"י), אך איגוד ארבעת המינים אינו מעכב (לרבנן). כיוון שהאגד אינו גוף המצווה אלא נלווה לה - ההידור בו אינו מעכב.

הידור = יופי

בדומה לאבחנה זו, ניתן גם לחלק בין שני צדדים של ההידור. כאשר חובת ההידור היא דרישה ליותר יופי ואסתטיקה - היא אינה מעכבת, אך כאשר חובה זו היא הגדרה של עצם המצווה - המצווה ללא ההידור היא פגומה, ולכן ההידור מעכב. במילים אחרות: כשהמצווה הלא-מהודרת היא רק פחות יפה - היא אינה מעכבת, אולם כאשר מצווה זו היא מגונה - אזי הפסוק "זה א-לי ואנווהו" הוא לעיכובא.

ברור שהחילוקים השונים שהבאנו נדרשים רק לשיטת רש"י, הלומד את דין "זה א-לי ואנוהו" גם למצוַת לולב. לשיטות שאר הראשונים, אפשר להסביר בפשטות שדין הידור בספר תורה הוא דין מיוחד בכתיבת ספר תורה.

האם ההידור הוא חלק מן המצווה או מצווה נפרדת?

בנוסף לשתי השאלות שבהן דנו עד כה, עלינו לענות על שאלה נוספת: האם האדם המקיים את המצווה בהידור קיים שתי מצוות, או שההידור מהווה חלק מן המצווה שקיים ממילא?

הנפקא-מינה לשאלה זו מובאת בגמרא בשבת קלג ע"ב. הגמרא שם דנה במצוַת המילה, שגם בה ישנן שתי רמות של קיום: ניתן לקיים אך ורק את החובה הבסיסית, וניתן לקיים גם את הידור המצווה - לחתוך את ה"ציצים שאינם מעכבים" את המילה. ציצים אלו, מסבירה הגמרא, יש לחותכם מדין "זה א-לי ואנוהו". האם מותר לחלל את השבת כדי לחתוך ציצים אלו? עונה הגמרא:

"דתנו רבנן: כל זמן שהוא עוסק במילה - חוזר בין לציצים המעכבים את המילה ובין לציצים שאינם מעכבים את המילה. פירש - חוזר לציצים המעכבים אבל אינו חוזר לציצים שאינם מעכבים".

בדברי הגמרא יש חידוש עצום: מותר לחלל שבת מדין "זה א-לי ואנוהו" בשביל ציצים שאינם מעכבים. כיצד ניתן להבין דין זה - הרי ציצים אלו אינם מעכבים, וכיצד הותר לחלל עליהם את השבת?!

הרב משה סולובייצ'יק ניסה להסביר דין זה, וטען שיש לחלק בין שני סוגים של הידורים:

א. ישנו הידור המבטא רצון של האדם להכניס יופי ואסתטיקה לחוויה הרוחנית (לתקוע בשופר יפה, לשבת בסוכה נאה וכו').

ב. ישנו גם הידור שמטרתו אינה לקיים את המצווה בצורה יותר יפה, אלא לקיים אותה בצורה יותר טובה. במקרה כזה, מצווה מהודרת היא שונה לחלוטין ממצווה שאיננה מהודרת - מעין מצווה סוג א' לעומת מצווה סוג ב'. השבת אינה נדחית מפני מצוַת ההידור, אלא מפני הקיום הטוב והמהודר של מצוַת המילה. הקיום המהודר של המילה כולל את חיתוך הציצים שאינם מעכבים את המילה, ועד שאלו לא נחתכו - קיום המצווה לא נשלם.

מהדרין בנר חנוכה

בכיוון זה נקט גם הגרי"ז על הרמב"ם, שהסביר שהידור מצווה איננו יכול להתנתק מהמצווה עצמה. כך הוא הסביר את פסקו של הרמב"ם, שבעל הבית מדליק את כל נרות החנוכה שבבית (אף למהדרין מן המהדרין), ולא כל אחד מדליק את נרותיו. כיוון שההידור הוא חלק מהמצווה עצמה, וזו מוטלת על בעל הבית - רק הוא יכול לקיים את המצווה בהידור הגדול ביותר.

הידור במקום נסתר

השלכה אחרונה שבה נעסוק בשיעורנו היא השאלה האם אנו דורשים קיום של "זה א-לי ואנווהו" גם בדבר נסתר. ברור שניתן להדר במצוות הסוכה והציצית, שבהן אנו נהנים מהאסתטיקה המתווספת; אולם האם ניתן להדר גם במצווה נסתרת? דיון בנושא זה מופיע בגמרא במנחות לב ע"ב, ביחס להלכה למשה מסיני שמזוזה טעונה שרטוט על הקלף משום נוי. התוספות שם (ד"ה הא) אומרים כך:

"ואומר רבינו תם דספר תורה בעי שרטוט משום 'זה א-לי ואנוהו', אבל תפילין - דמכוסים בעור - לא בעו שרטוט, דלא שייך בהו נוי".

כלומר, כיוון שאין רואים את ההידור - אין צורך בו כלל.

אמנם המרדכי ב'הלכות קטנות' בסוף המסכת הביא בשם רבינו יהודה:

"כתב רבינו יהודה: 'שכל טוב לכל עושיהם', וסמוך ליה 'במצוותיו חפץ מאד' - בתיקון נאה משום 'ואנוהו' במצות מבחוץ למראית העין, וכל שכן מבפנים, שהרי בית המקדש מפנימה זהב טהור. לכך יכתוב כתיבה גסה, שלא יהא נמחק מהר... עכ"ל אור זרוע קצר"

בדבריו ניתן למצוא גישה הפוכה לגישת רבינו תם. לדעת רבינו תם החשיבות בהידור היא שיראו אותו, וכאשר אין הדבר נראה כלפי חוץ - אין כלל חובת הידור. אך למרדכי ישנה חשיבות גם בהידור כלפי פנים, בעצם קיום במצווה בהידור, כפי שבית המקדש היה מהודר בתוכו אף שלא ראו אותו המוני בית ישראל[3].

סיכום

בשיעור זה עסקנו במספר שאלות הנוגעות לחובה להדר במצוות. בחנו את מקור הדין - האם הוא מדאורייתא או מדרבנן, וכן דנו בשאלה עד כמה חיוב זה מעכב, או שמא הוא המלצה בלבד. ראינו את המקרים השונים שבהם מובאת חובת ההידור, ובחנו מספר שאלות השזורות זו בזו: האם ההידור הוא מצווה נפרדת או חלק מן המצווה המקורית, והאם שייך לדבר על הידור גם במקום שאינו נראה כלפי חוץ.

לאור שאלות אלו, ראינו כי ישנן שתי דרכים לראות את מהות ההידור: תוספת של יופי וכבוד למצווה, או קיום משובח יותר שלה.

 

[1] למרות שבסופו של דבר ההידור נדרש מהפסוק "זה אלי ואנווהו", את העיכוב אנו לומדים מכפל הפסוקים.

[2] ביחס לדוגמאות שהגמרא מביאה - "שופר נאה, סוכה נאה" - ניתן להסביר כי גוף המצווה בסוכה הוא הסכך, וההידור נעשה בדפנות; וגוף המצווה בשופר הוא לשמוע קול שופר, ולא ליטול את השופר עצמו.

[3] ייתכן ששאלה זו תלויה בשאלה האם הידור הוא חלק מן המצווה או נספח אליה, אך אין הכרח לקשר בין שתי המחלוקות.