נסיעה בטרמפים

*

לאור המצב הביטחוני המעורער, מן הראוי שנשקול מחדש נושאים של ביטחון אישי כגון נסיעה בטרמפים וטיולים במקומות שאינם בטוחים. כמובן שאיני בא לקבוע מסמרות להלכה אלא רק להעיר ולעורר.

*

כידוע, יש איסור על אדם להכניס עצמו בסכנה. וכן כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות רוצח ושמירת הנפש:

"וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה. שנאמר: 'השמר לך ושמור נפשך'".[1]

ראשית, עלינו להגדיר מה נחשב כ"סכנה". הרמב"ם בהלכות רוצח מביא רשימה של דברים שחכמים אסרו בגלל הסכנה, כגון: שתייה בלילה מן הנהרות שמא יבלע עלוקה, שתיית מים מגולים וכדומה. העולה מכאן, בפשטות, הוא שאיסור הכנסת עצמו לסכנה תקף גם בספק סכנה.[2] בעל שו"ת "בנין ציון" (בעל הערוך לנר) מחדש שהגדרת סכנה היא דווקא אם הסכנה מיידית, אך אם החשש הוא שמא הסכנה תגיע מאוחר יותר - אין בכך איסור. וכך כתב:

"דאף על גב דכלל בידינו דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, זה דווקא ביש ודאי סכנת נפש לפנינו, כגון בנפל עליו הגל, דאז חוששין אפילו למיעוטא דמיעוטא. אבל אם בשעתה אין כאן פקוח נפש, רק שיש לחוש לסכנה הבאה - בזה אזלינן בתר רובא כמו לענין אסורא. דאם לא כן איך מותר לירד לים ולצאת למדבר..."[3].

אם כן, בנידון דידן יש לבדוק האם הסכנה נחשבת כמיידית או לא. אך לגבי היתר זה כבר קבע האחיעזר (אבן-העזר כג):

 "ובאמת קשה לשקול במשקל סברות מחודשות במקום סכנה."

אך גם אם נגדיר מצב זה כסכנה ברורה, הרי העלו הפוסקים שישנם היתרים גם לדברים שיש בהם סכנה ברורה. הנודע ביהודה (מהדורה תניינא יורה דעה סימן י) נשאל אודות ציד ביערות. הוא תוקף שאלה זו מכמה היבטים, ובין השאר מתייחס לבעיית הסכנה הכרוכה בדבר. הוא מתיר את הציד לצורך פרנסה, אך אוסר אותו כאשר המטרה היא לשם תענוג. וזה לשונו:

"שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו, אין ברירה והתורה אמרה 'ואליו הוא נושא את נפשו' ואמרו רבותינו ז"ל: מפני מה זה עולה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא כל שכרו וכו' ...".

ה"שם אריה" (בעל ערוגת הבושם) מרחיב יותר את ההיתר, וזה לשונו:

"ודע, דאף בדברים שיש בהם סכנה, מכל מקום בדבר שהוא מנהגו של עולם ודרך הכרח - אין לחוש. דהרי  ארבעה צריכים להודות, ושניים מהם: הולכי מדברות והולכי ימים. הרי דאיכא בהם סכנא, ומכל מקום מותר לפרוש בספינה ולילך במדבר... קל וחומר דבדברים כאלו אשר הם לצורך העולם, אין איסור כלל... ויצא לנו מזה דלפרוש לים הגדול.... מהראוי להרחיק מזה רק לצורך מזונות או לסחורה... וכן ללכת במדברות ולכנס בשאר סכנות במקום שאין צורך והכרח בוודאי ראוי להרחיק. אבל מה שהוא מנהגו של עולם - אין לחוש לסכנה כמו שנתבאר".

מבואר, אם כן, שלא רק לצורך חיותו ומזונותיו של אדם התירו לו להכניס עצמו בסכנה, אלא גם בשביל צורכי העולם. האדם רשאי לסכן עצמו בשביל לקדם את מטרות העולם בכללותו. ה"שם אריה" מסכים עם הנודע ביהודה שהיתר זה מוגבל למקרה בו יש צורך כלשהו, אך אם הוא חסר תועלת ברורה לאדם ולחברה כגון טיול וכדומה, עדין אסור[4].

*

כעת, עלינו לבדוק כיוון נוסף. הגמרא במספר מקומות, בבואה להתיר היכנסות לסכנה, מצטטת את הפסוק "שומר פתאים ה'". התר זה הורחב יותר ע"י האחרונים. למשל: תרומת הדשן (סימן ריא) נשאל מדוע נהגו היתר בנישואין עם אשה קטלנית, בניגוד לגמרא, והוא השיב שכיון שהשידוכים מועטין וכן יש חשש שמא תצא הנערה הקטלנית לתרבות רעה - אפשר לסמוך על כך ששומר פתאים ה'[5].

יש לבחון, האם כלל זה מהווה היתר להיכנס לסכנה או שכלל זה של "שומר פתאים ה'" מודיע לנו שאין כאן סכנה. נראה, שאפשר לתלות זאת במחלוקת בין הריטב"א ורש"י.[6] בהקשר לתוספתא על מסכת נידה:

"שלש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת ומניקה. קטנה שמא תתעבר ותמות, ...מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל, ומניקה שמא תהרוג את בנה... וחכמים אומרים: משמש כדרכו ומן השמים משמרים על ידו שנאמר 'שומר פתאים ה'".

בהגדרת מוקד מחלוקת זו של תנא קמא וחכמים בנוגע להיתר שימוש במוך לנשים מעוברות, עסקו רש"י והריטב"א. רש"י, כפי שהבינו הריטב"א, מבין שמחלוקתם של תנא קמא וחכמים היא האם מצב הסכנה מתיר את האיסור של הוצאת זרע לבטלה או לא. והקשה עליו הריטב"א, איך אפשר לכפות על האשה להכניס את עצמה לסכנה בגלל "שומר פתאים ה'"? הריטב"א מסביר את המחלוקת אחרת, ומסביר כי חכמים לא אסרו להשתמש במוך, אלא התירו לאשה לשמש ללא מוך ולבטוח בה' שלמרות הסכנה לא יארע לה כל דבר רע. את שיטתו של רש"י ניתן להסביר כי הוא סובר שכיוון ש"שומר פתאים ה'", אין כאן סכנה ולכן אסרו חכמים להשתמש במוך.

עולה מכאן, שנחלקו רש"י והריטב"א האם הכלל "שומר פתאים" מגדיר את המציאות ככזו שאין בה סכנה, או שהוא משמש כ"מתיר" לאדם להכניס את עצמו לסכנה. אך נראה לי שאין צורך לראות מחלוקת זו כמחלוקת עקרונית ויש מקום לשתי ההבנות לדור בכפיפה אחת, ונבאר.

הגמרא מביאה את ההיתר של "שומר פתאים ה'" במקומות שונים, וניתן לראות הבדל בין שני סוגים של מצבים. בחלק מן המקומות הגמרא מביאה את הפסוק "שומר פתאים ה'" כבסיס היחיד להיתר. אך בגמרא בשבת (קכט ע"ב), בעניין היתר הקזת דם בערב שבת למרות הסכנה, ובגמרא ביבמות (עב ע"א), בדיון לגבי מילה ביום מעונן אומרת הגמרא:

"כיוון דדשו ביה רבים - שומר פתאים ה'".

הרי שהגמרא לא רואה ב"שומר פתאים" סיבה מספקת להיתר, ומבססת את ההיתר על כך שדשו ביה רבים, כלומר: כיון שרבים נהגו כך, לכן שומר פתאים ה'.

ניתן, אם כן, לומר שקיימים שני סוגי היתרים המבוססים על "שומר פתאים ה'". האחד - אכן יש סכנה, אך אנו סומכים על הקב"ה שיצילנו ממנה. בהיתר זה ניתן להשתמש רק כאשר מול הסכנה עומד איסור כלשהו, כגון השחתת זרע במקרה של השימוש במוך, או יציאה לתרבות רעה במקרה של אשה קטלנית. אך אם אין שום סיבה להתיר סכנה, אין אומרים "שומר פתאים" אלא אם כן "דשו ביה רבים". במקרה כזה הרי הוכיחה המציאות שאין כאן סכנה כלל, ולכן על אף שחכמים הורו לנו שיש כאן סכנה - עינינו רואות שכבר אין הדבר כן, ולכן האמרה של 'שומר פתאים' מתארת את המציאות ככזו שאין בה סכנה. והשני - "שומר פתאים ה'" מעיד על המצב כי אין בו סכנה ולכן מותר לאדם להכניס את עצמו למצב זה.

אם נאמץ חלוקה זו, נבין כי מותר לנו להכניס את עצמנו לדבר שמוגדר כסכנה רק אם מול הסכנה עומד דבר איסור או שהמציאות מוכיחה שעכשיו אין בכך סכנה[7]. ולפי זה, בנידון דידן יש לברר מה היא רמת הסיכון שיש בנסיעה בטרמפים, והאם עדיין אפשר לראות זאת כמצב של חוסר סכנה כלומר מצב של "דשו ביה רבים ועלתה בידם".

לסיכום

בדקנו מספר אפשרויות להיתר לאדם להכניס את עצמו לסכנה, וראינו שלצורך פרנסה, או לחילופין דבר שתורם למנהג העולם וקידומו - מותר להיכנס לסכנה כי אחרת אין לעולם קיום. כמו כן, דברים שהוגדרו ע"י חכמים כסכנה אפשר לומר בהם, "שומר פתאים ה'", אם האפשרות השניה כרוכה באיסור. ההיתר השלישי לומר "שומר פתאים ה'" הוא כאשר המציאות מוכיחה שאנשים אינם ניזוקים כשעושים דבר זה. אך לעניין טרמפים נראה שאף לא אחד מההיתרים אינו מועיל, שכן אין בכך צורך פרנסה או צורך העולם, וכן המציאות מוכיחה, לצערנו, שאנשים ניזוקין בנסיעות אלו כפי שהמאורעות האחרונים מעידים, ויהי רצון שהמצב ישתנה ולא נזדקק לדון בכגון אלו הלכה למעשה.