בעריכת שפתיים

  • הרב יאיר קאהן
שיעור מספר 6
הרב יאיר קאהן
בעריכת שפתיים
א. האם 'עריכת שפתיים' חשובה ללימוד תורה?
 ...והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים...בשמיעת האזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב...
 (אבות, פרק ו, משנה ו').
במבט ראשון, עריכת שפתים אינה כל כך חיונית לקניין התורה. הלוא בתורה שבעל פה אנו עוסקים, שדורשת שמיעת אוזן ובינת הלב, כלומר קבלה והבנה; אבל יש לתהות מדוע חכמינו זכרונם לברכה הדגישו את עניין עריכת שפתים. כמובן, שאלה זו תקפה ביחס לתלמיד הלומד, אך ביחס לרב המלמד החשיבות של עריכת לשון ברורה; וכך כתב רבנו שם טוב בפירושו למסכת אבות:
יש אדם חכם בחכמה ואינו יודע להסבירו בשפתיו ולהוציאו לפועל בלשונו הראוי לאומרו ולהבינו לכל אחד כפי הראוי, והוא עניין גדול.
אך אם בעריכת שפתים על מנת למסור תורה לאחרים אנו עוסקים, הברייתא הייתה צריכה להקדים את 'בינת הלב' ל'עריכת שפתיים'; מיקומה של עריכת שפתיים בתווך, בין שמיעת האוזן לבין בינת הלב, מעידה שברייתא זו עוסקת באחת מהדרכים של קבלת התורה. ובכן, עניין עריכת שפתים הקודמת ואולי אף מובילה לבינת הלב, טעון הבהרה.
ב.אמור לחכמה אחותי את
לדעת האברבנאל, עריכת שפתים מחייבת חזרה בפיו על תלמודו פעמים רבות, כמו שלמדנו בקדושין (ל, א):
 תנו רבנן "ושננתם" (דברים, פרק ו', פסוק ז'), שיהו דברי תורה מחודדים בפיך; שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד. שנאמר "אמור לחכמה אחותי את" (משלי, פרק ז', פסוק ד')[1].
לא ב"הוצאת הפה" אנו עוסקים, כי אם ב"עריכת שפתיים" - יש לערוך את מה שלומדים היטב, על מנת שהדברים יהיו חדים וברורים, בלי שום גמגום והיסוס. כך דייק במדרש שמואל:
ואמר בעריכת שפתים ולא אמר בהוצאת שפתים כלישנא דקרא, לרמוז כי לא די במה שיוציאם בפיו פעם או שתים, רק צריך שיחזור אותו פעמים רבות עד שתהיה ערוכה בפיו ובשפתיו.
על אף שהגמרא בקידושין דיברה על תשובה לאדם ששואל, ברור שאין סוגיה זו עוסקת רק בבהירות הלשון הדרושה בלימוד תורה לאחרים, ועל כך מעיד סיום הברייתא - "שנאמר 'אמור לחכמה אחותי את'". השינון והחזרה על הלימוד, עד שיהיה מחודדים בפה, הם ביטויים של הקשר העמוק עם התורה.
יתרה מזו למדנו בחגיגה (ט, ב):
אמר ליה בר הי הי להלל: מאי דכתיב "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו" (מלאכי, פרק ג, פסוק י"ח); היינו צדיק היינו עובד אלוקים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו? אמר ליה עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. אמר ליה ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו? אמר ליה אין. צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזא חד עשר פרסי בתרי זוזי.
סוגיה זו תמוהה: וכי מי ששונה פרקו מאה פעמים אינו עובד את ה', ועל ידי ששונה עוד פעם אחת הוא פתאום הופך לעובד ה'? דברי סוגיה זו מתבהרים לאור מה שכתב בעל התניא:
והיינו משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים כדאיתא התם בגמרא...ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלוקים.
(חלק א', פרק ט"ו).
לפני שנכתבה תורה שבעל פה, היה צורך בשינון רב על מנת שהתורה לא תשכח ח"ו. לשם כך, די היה בשינון הלימוד מאה פעמים על מנת להבטיח שדברי התורה יהיו מחודדים בפיו. מי שעשה כך, צדיק גמור ייקרא. אבל אם אחרי שאדם שינן את לימודו מאה פעמים, כפי שנדרש, הוא שב וחזר על הדברים אפילו רק פעם אחת נוספת, הרי יש בזה שינוי של שגרה, שלפי בעל התניא גורם לשנות את הטבע. נמצא, שהשוני בין מאה פעמים למאה ואחת, הוא הבדל איכותי, ולא כמותי. גם מו"ר הרב סולובייצ'יק זצ"ל היה נוהג להסביר סוגיה זו על פי ביאורו של בעל התניא. לדעתו, השונה את לימודו מאה ואחת פעמים מעיד שיחסו לתורה איננו רק מתוך מחויבות, כי אם מתוך דבקות לדבר ה'. אדם כזה לומד תורה מתוך חוויה עמוקה שזוהי דרך לעבוד את ה'. וכך למדנו בספרי (פרשת עקב):
"ולעבדו" (דברים, פרק י"א, פסוק י"ג) - זה תלמוד; אתה אומר זה תלמוד, או אינו אלא עבודה ממש? כשהוא אומר "ויקח ה' אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית, פרק ב', פסוק ט"ו) וכי מה עבודה לשעבר ומה שמירה לשעבר? הא למדת לעבודה זה תלמוד[2].
ג. שמחה לאיש במענה פיו
מאידך, הרבה מפרשים[3] הסבירו את הברייתא על פי מה שלמדנו בעירובין (דף נג, ב):
ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה בטשה ביה אמרה ליה לא כך כתוב 'ערוכה בכל ושמורה' אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת ואם לאו אינה משתמרת תנא תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש לאחר שלש שנים שכח תלמוד...אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא פתח פומיך קרי פתח פומיך תני כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי שנאמר 'כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא' אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה...אמר רב אמי מאי דכתיב 'כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך' אימתי דברי תורה נעימים בזמן שתשמרם בבטנך ואימתי תשמרם בבטנך בזמן שיכונו יחדו על שפתיך רבי זירא אמר מהכא 'שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב' אימתי שמחה לאיש בזמן שמענה בפיו ... רבי יצחק אמר מהכא 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו' אימתי קרוב אליך בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו רבא אמר מהכא 'תאות לבו נתתה לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה' אימתי תאות לבו נתתה לו בזמן שארשת שפתיו בל מנעת סלה...
מסתבר שלא רק בסגולה שלא תשכח התורה אנו עוסקים, כי אם בשלב חשוב בתהליך של קניין התורה. יש במעבר מהרהור לדיבור הוצאת התורה מהכוח אל הפועל. עולמנו הפנימי הוא עולם ייחודי, של רגשות הרהורים, דמיונות ומחשבות. מטבע הדברים, עולמו של כל אחד ואחת חסום בפני האחר; אך מילים הן מטבע עובר לסוחר, ובהן אפשר לשתף אחרים בעולמנו הפנימי. על ידי הדיבור, עולמנו הפנימי יכול לבוא לידי ביטוי לזולתנו. לבטא בשפתיים פירושו לקחת את הגנוז בתוך לבו של האדם ולהוציאו אל עולם המעשה. בכך תורת האדם יוצאת מרשות היחיד של דמיון הרהורים ומחשבות אל רשות הרבים, והופכת למשהו מגובש וקונקרטי.
בדרך דומה תיאר מו"ר הגרי"ד זצ"ל את הצורך לוידוי בתהליך התשובה:
כל כמה שאדם מתהלך ברעיונות סתומים, ויהיו שגיאים ושגיבים כאשר יהיו, כל עוד שלא הוציאם מן הנסתר אל הנגלה - הם אחרים, שונים ונעלמים...האדם עצמו אינו יודע מה מתרחש אף בלבו שלו, עד שהוא מגבש הרגשיו ורעיונותיו ויוצקם לדפוסי ביטוי. הרהור תשובה מבלי שיבוא לכלל ביטוי שפה הוא נטול כל ערך.
(על התשובה, עמוד 62).
הרי לנו שהמעבר מהרהור לדיבור איננו רק בבחינת הוצאה מרשות לרשות, שהינה 'מלאכה גרועה', אשר אין בה אלא העברת חפץ ממקום למקום בלי לשנותו[4]; אלא עריכת שפתים היא 'מלאכת מחשבת', מאחר ויש לה גם תפקיד יצירתי: לא הרי תורה אילמת הגנוזה בלבו של אדם, כהרי תורה אשר באה לידי ביטוי על ידי עריכת שפתים.
בנוסף לכך, תהליך הטבעת ההבנה הסובייקטיבית למטבע לשון אובייקטיבי גם מוסיף ומעמיק את ההבנה האישית. וכך כתב המהר"ל בפירושו למסכת אבות:
"בעריכת שפתים" - שאם מוציא בשפה ערוכה ביותר מועיל להבנת הדבר היטב ולא כאשר ילמד בלב וכל שכן שלא במהרה הוא משתכח כמו 'ערוכה בכל ושמורה - שאם היא ערוכה על שפתיו היא שמורה ברמ"ח אברים'.
עריכת שפתים מחייבת הגדרות מדויקות וברורות. הבדלים שאדם חש באופן אינטואיטיבי, הופכים לחילוקים ברורים ומנומקים; תחושות והרהורים קורמות עור וגידים, לסברות בהירות מאירות עיניים.
ד. הרהור לאו כדיבור
בעל ספר האגור כותב ש
מי שמהרהר בלבו תורה קודם שברך בבית הכנסת אינו צריך לברך.
 (הלכות תפילה, סימן ב').
וכך פסק המחבר הלכה למעשה (שו"ע, או"ח, סימן מ"ז, סעיף ד'). הגר"א בביאורו הקשה על המחבר:
אבל כל זה צריך עיון, דכאן מברך על המצוה, וכי ליכא מצוה בהרהור, והלא נאמר 'והגית בו וכו', כמו שכתבו 'והגיון לבי'.
בניגוד לכך, הפני יהושע דייק מהסוגיה בברכות (דף טו, א - ב) שלא ניתן לקיים את מצות תלמוד תורה על ידי הרהור:
הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא... אמר רב יוסף מחלוקת בקריאת שמע אבל בשאר מצות דברי הכל לא יצא דכתיב 'הסכת ושמע ישראל' ... אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב יוסף מחלוקת בקריאת שמע דכתיב 'שמע ישראל' אבל בשאר מצות דברי הכל יצא והכתיב 'הסכת ושמע ישראל' ההוא בדברי תורה כתיב.
להבנתו, הגמ' דייקה מן המילים "הסכת ושמע ישראל" שמצוות תלמוד תורה צריכה דיבור[5].
אך דברי המחבר עדיין זקוקים לביאור, שהרי הוא פסק גם את דין האבודרהם:
הכותב בדברי תורה אף על פי שאינו קורא צריך לברך
(שם, הלכה ג).
ואכן, הט"ז (סעיף קטן ב') הקשה עליו:
לא ידעתי מקור לזה מאין למדו הרב רבי דוד אבודרהם שמביא בית יוסף, והלא פסק בסעיף שאחר זה דלא מברכין בהרהור מטעם דלא כדיבור דמי, כמו שכתב בית יוסף סוף סימן זה, ובכתיבה ליכא אלא הרהור[6].
לאור מה שביארנו, אולי אפשר להסביר שהפטור מלברך על הרהור הוא משום שתורה שעוד לא עברה את סף השפתיים איננה בשלה דיה על מנת לחייב ברכה: קיומה הוא בעולם המחשבות בלבד, ללא גיבוש בדפוס של לשון. מה שאין כן בכותב דברי תורה, שאפילו אם מעשה הכתיבה אינו נחשב לדיבור, מכל מקום תורה הכתובה כבר באה לידי ביטוי בעולם המעשה, ולכן כתיבת דברי תורה מחייבת ברכה[7].
ד. יהיו לרצון אמרי פי
ראינו הסברים שונים בפירוש עריכת שפתים. יש שרואים בדיבור ובשינון העצמת קבלת התורה והעמקת הקשר עם דבר ה'. לפי פירוש זה, מקומה של עריכת שפתים הוא מיד לאחר שמיעת האוזן, משום שעל ידי אמירת אותם דברים ששמענו, אנחנו ממשיכים את התהליך של שמיעה קבלה והפנמה. מאידך, יש שמגדירים את משמעות עריכת שפתים כשלב הראשון של תהליך ההבנה. הם רואים את כוחה בהמרת התורה מהגיוני הלב לאמרי הפה אשר מועילה להבנת הדברים. שני הכיוונים הללו לא סותרים אלו את אלו אלא משלימים; יתכן שמשמעות עריכת שפתים היא מורכבת ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. אולי משום אופייה המורכב, חז"ל מיקמו את עריכת שפתים בתווך, בין שמיעת האוזן לבין בינת הלב. 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, שנת תש"ע
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   עיינו בפירוש מאיר נתיב לרב מאיר להמן.
[2]   עיינו ברשימות שיעורים למסכת סוכה, עמוד ק"פ.
[3]   עיינו, למשל, במחזור ויטרי סימן תכ"ט, ובפירוש הראב"ן.
[4]   עיינו תוספות שבת ב, א ד"ה פשט; אור זרוע, הלכות שבת, סימן פ"ב.
[5]   אך פירושו ניתן לדחייה - עיינו רש"י ד"ה ההוא, ושטמ"ק ד"ה והכתיב.
[6]   עיינו בלבוש, ובמשבצות זהב סעיף קטן ב'.
[7]   ועיינו מה שהביא הגרי"ז בשם אביו זצ"ל בהלכות ברכות יא, טז.