דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף ב | פתיחה למסכת בבא קמא: האיסור להזיק (1)

בשעה טובה ומוצלחת אנו פותחים היום בלימוד סדר נזיקין ומסכת בבא קמא. עיונינו היום ומחר לא יעסקו באופן ישיר בנושאים הנידונים על הדף כי אם בשאלה מקדמית הנוגעת לדיני הנזיקין.

ששת הפרקים הראשונים במסכתנו עוסקים בנזקים שאדם גורם לרכוש הזולת ובנזקים שרכושו של אדם גורם לזולת או לרכושו. הפרק השמיני עוסק בנזקים שגורם אדם לגופו של חברו, דהיינו בחובל. לחבלה של אדם ברעהו יש שתי משמעויות הלכתיות: הוא מתחייב בחמשת החיובים הממוניים הייחודיים לחובל, וכן עובר על לאו דאורייתא – "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף" (דברים כה, ג). לעומת זאת, התורה לא פירשה לאו ייחודי שעליו עובר אדם שהזיק או שלא שמר את רכושו מלהזיק, אלא רק פירטה את החיובים הממוניים הנגזרים מכך. האומנם אין איסור לגרום נזק לזולת, אלא רק חיוב לשלם על הנזק? קשה לומר כן, שהרי הגמרא בבבא בתרא (כב ע"ב) קובעת שאפילו גרמא של נזק, שאינה מחייבת תשלום, היא איסור. אך מה יסודו של איסור זה?

המבי"ט כתב בחיבורו קרית ספר (נזקי ממון פ"ה): "מה שאסור לאדם להזיק ולשלם, נראה דהוי מדרבנן", כלומר אין הכי נמי – אין כאן איסור תורה, וחכמים הם שאסרו את הדבר. אומנם, משתמע מדבריו שכאשר אדם מזיק ואינו משלם, יש בזה איסור תורה; ויש לעיין אם כוונתו שיש איסור בכך שאין הוא פורע חוב ממוני שלו, או שמא יש איסור בעצם ההיזק, אלא שהתשלום מתקן איסור זה, שכן הוא מוחק את הפגיעה הכלכלית שבהיזק. על פי הכיוון השני אפשר להקצין ולומר שבהיזק בגרמא יהיה איסור תורה, כיוון שזהו היזק שאינו מלוּוה בחיוב הממוני המתקן אותו.

על כל פנים, הגישה הרווחת גורסת, שלא כמבי"ט, שיש כאן איסור תורה. בדבר המקור לאיסור זה קיימות גישות רבות, ונמנה כאן את חלקן:

א. היד רמה (בבא בתרא כו ע"א) העלה שתי הצעות: "דאסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום 'לפני עור לא תתן מכשול' ואי משום 'ואהבת לרעך כמוך'".

ב. רבנו יונה בתחילת פירושו למסכת אבות כותב: "כתוב 'לא תגזול', וכל נזיקין בכלל אותו הלאו". כמובן, האפשרות לבסס את האיסור להזיק על "לא תגזול" מבוססת על הנחה שיסוד האיסור בגזלה אינו הרווח האסור של הגזלן אלא הנזק הממוני לנגזל, ואין כאן מקומו.

ג. אחרונים רבים (ראה למשל קהילות יעקב בבא קמא סימן א') הציעו שיש ללמוד זאת מחיוב השבת אבדה, שהגמרא בבבא מציעא (לא ע"א) רואה בו חיוב כללי להציל ממון חברו, ואם כן, קל וחומר שאדם מבטל את החיוב הזה כאשר הוא מזיק בידיים לממון חברו.

וכתב הרמב"ם (חובל ומזיק ה, ט):

"אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו, כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו, אבל חובל בחבירו, אף על פי שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו... עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו".

לדבריו, בחובל יש לאו דאורייתא מוגדר של פגיעה בחבר, והוא במדרגה חמורה יותר מזו של המזיק. מכל מקום, מבואר כאן שגם המזיק צריך כפרה, ושתשלומי הנזק נחשבים כפרה על האיסור שבגרימתו. גם בדבריו בתחילת הלכות תשובה (א, א) מבואר שתשלומי מזיק הם חלק מהליך הכפרה, אלא שאין הם ממצים הליך זה:

"כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו, וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר 'מכל חטאות האדם'".

מחר, בעזרת ה', נעמוד מעט על היחס שבין האיסור ובין אופיו של החיוב הממוני.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)