בבא קמא | דף ג | פתיחה למסכת בבא קמא: האיסור להזיק (2)

אתמול עסקנו בשאלה אם יש איסור להזיק. ראינו שהגישה הרווחת היא שיש בכך איסור תורה, שהוצעו לו מקורות שונים, ושחיוב התשלום הוא חלק מהליך הכפרה על האיסור. ואולם נראה ברור שחיוב התשלום אינו רק חיוב כפרה אלא חוב ממוני לכל דבר ועניין (בניגוד לקנס, שאף שאינו חיוב כפרה, ביסודו הוא חיוב של עונש), כמבואר ברמב"ם (נזקי ממון ב, ז): "כל המשלם נזק שלם, הרי התשלומין ממון שהוא חייב לשלמו, כמי שלוה מחבירו, שהוא חייב לשלם".

ואולם ייתכן שאף שחיוב התשלומין על נזק נושא אופי של חוב ממוני, ביסודו עומד האיסור להזיק. סוף סוף זהו חיוב שמשיתה התורה על האדם ללא הסכמתו, ומבלי שלקח דבר מחברו, וההצדקה לכך היא ההתנהגות הלא תקינה של האדם או של רכושו.

לטענה זו עשויה להיות משמעות רבה בסוגיות מזיק ברשות, ועוד חזון למועד. כאן נסתפק בשתי נקודות מפתיעות העולות בראשונים בתחילת מסכתנו ושאפשר להבינן רק לאור ההנחה שביסוד החיוב הממוני בנזיקין עומד האיסור שבמעשה:

1. התוספות (ב ע"א ד"ה ולא) עמדו על מחלוקת בין המכילתא, המפעילה את הכלל "אין עונשין מן הדין" בחיובי נזיקין, ובין הבבלי, הלמֵד חיובי נזיקין בקל וחומר. כאמור, נראה ברור שחיובי נזיקין אינם עונש אלא חיוב ממוני רגיל. את שיטת המכילתא נוכל להסביר רק אם נבין שביסוד החיוב בנזיקין עומד האיסור שבמעשה המזיק, ועל כן יש מקום לומר שאי אפשר לחייב בנזיקין מקל וחומר. כמובן, טענתנו אינה צריכה לעמוד בסתירה לשיטת הבבלי, שהרי בסופו של דבר החיוב אינו נושא אופי של עונש אלא של חוב ממוני רגיל.

2. בגמרא (ב ע"ב) נאמר: "מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תם למועד הני מילי בתלושה, אבל במחוברת – אימא כולה מועדת היא, תא שמע...". הרשב"א תמה על כך: מדוע ללא הלימוד היינו מחייבים נזק שלם מדין קרן מועדת? אדרבה, אם איננו יודעים מה הדין, היה לנו לחייב תמיד רק חצי נזק, על פי הכלל הרגיל בדיני ממונות 'ספק ממונא לקולא'! הרשב"א מתרץ: "דאדרבה, בנזיקין ספיקי דידהו להחמיר כאיסורין". באחרונים נשתברו קולמוסים רבים בניסיון לבאר את דברי הרשב"א הללו – כיצד אפשר ליישם ביחס לחיובים ממוניים את הכלל האיסורי שספק דאורייתא לחומרא, ולא נמצה כאן את הדיון בעניין. מכל מקום, מדבריו נראה ברור שביסוד החיוב בנזיקין עומד השיפוט הערכי־איסורי ביחס להתנהגותו של האדם ולחובתו לשמור על ממונו, ועל כן כאשר יש ספק הלכתי בדיני ממונות אפשר להפעיל את הכלל 'ספק דאורייתא לחומרא' ולהגדיר את הקרן כמועדת, והגדרה זו תגרור חיוב בתשלום נזק שלם. כמובן, גם הרשב"א יודה שאדם אינו חייב לשלם כאשר יש ספק מציאותי אם בהמתו הזיקה אם לאו, כמפורש במספר סוגיות במסכתנו (יש להעיר כי הסבר זה עשוי שלא להתיישב עם התפיסה שלפיה החיוב בנזקי ממון נובע מאחריותו של האדם למעשיו של רכושו, ואכמ"ל).

[שאלה למחשבה: שיטת הרמב"ן (בבא מציעא פב ע"ב) היא שאדם המזיק חייב אפילו באונס גמור. האם דבריו נוגדים את הרעיון שפיתחנו בשיעור?]