בבא קמא | דף י | הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות

על פי הברייתא בסוגייתנו, הכול מודים שעשרה בני אדם שהיכו אדם אחד בעשרה מקלות בבת אחת והביאו למותו פטורים כולם מחיוב מיתה של רוצח. מה יסוד הפטור?

רש"י על אתר מפרש "שאין ידוע על ידי מי נהרג", כלומר אליבא דאמת יש כאן לפחות אדם אחד שחייב מיתה – זה שהיכה את המכה הקטלנית – אלא שאיננו יודעים מי הוא, וממילא אי אפשר להמיתו. פירוש אחר הציע רש"י בסוגיה המקבילה בסנהדרין (עח ע"א), ולפי פירוש זה הפטור הוא בתורת ודאי: "היכא דהכהו בבת אחת לא קטלינן לכלהו, ד'איש כי יכה' אמר רחמנא, ולא שנים שהכוהו".

והנה בהמשך מסכתנו חידש הרשב"א (נג ע"ב ד"ה שור) שהפטור בסוגייתנו אינו אלא כשהיכוהו בעשרה מקלות שונים, אך אם אחזו כולם יחד במקל אחד והיכוהו והמיתוהו, כולם שותפים למעשה הריגה אחד המחייבם מיתה. דין זה מובן מאליו לפי דברי רש"י בסוגייתנו, שהרי במקרה כזה אין ספק מי הרג – כולם הרגו, אבל הדבר נראה קשה לפי פירושו בסנהדרין, שהרי עדיין יש כאן "שנים שהכוהו". מדברי הרשב"א נראה שהוא התבסס על גזירת הכתוב בניסוח שונה מעט:

"דעד כאן לא אמרו אלא בשהכוהו עשרה בי' מקלות, דליכא 'איש כי יכה כל נפש', אבל הכא כיון שדחפוהו ביחד כחד חשבינן ליה... ואילו הטילו שנים א' באש יחד שאינו יכול לצאת ממנו חייבים, דאי לא, אדתני עשרה בעשר מקלות ליתני שדקרוהו שנים בבת א', דהוי רבותא טפי... וצל"ע בזה".

לפי דברים אלו, הפטור הוא על מעשה שאין בו המתת "כל נפש", אך אם מעשה הרצח המית נפש שלמה אפשר לחייב עליו גם אם נעשה בידי כמה בני אדם.

כיוון אחר להבנת הפטור בסוגייתנו עולה מן היד רמה בסנהדרין: "'נפש תחת נפש' – ולא שתי נפשות תחת נפש", לאמור: אי אפשר ליטול שתי נפשות על מיתתה של נפש אחת. דומה שלפי גישה זו – שוודאי אינה עולה בקנה אחד עם חידושו של הרשב"א – חיוב מיתה של רוצח שונה מחיובי מיתה אחרים. נראה שדברי הרמ"ה משקפים עמדה שלפיה הריגת רוצח איננה עונש על המעשה החמור שעשה אלא מעין קיום של משוואה – נפשו של הרוצח ניטלת כ'איזון' לנפש שנטל. נטילת שתי נפשות לא תקיים כלל משוואתי זה, ועל כן היא נשללת.

ביטוי נוסף לרעיון זה עולה מפשטות הסברהּ של הגמרא (להלן פד ע"א) לכך שאי אפשר להמית רוצח הנוטה למות שיש בו סימני טריפה. הגמרא שם מחפשת ראיה לכך שאין להבין את המילים "עין תחת עין" כפשוטן:

"'עין תחת עין' – ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש? הרי שהיה סומא וסימא... היאך אני מקיים בזה עין תחת עין?... ומאי קושיא? דלמא היכא דאפשר – אפשר, היכא דלא אפשר – לא אפשר, ופטרינן ליה. דאי לא תימא הכי, טרפה שהרג את השלם מאי עבדינן ליה? אלא היכא דאפשר – אפשר, היכא דלא אפשר – לא אפשר, ופטרינן ליה".

נראה משם שהסיבה לכך שאי אפשר להמית טריפה שהרג את השלם היא שאין כאן קיום של "נפש תחת נפש", שכן נפשו של הטריפה אינה שלמה. אומנם יש להודות שיישום זה אינו פשוט, שהרי היה לנו ליטול את הנפש החלקית שישנה, ובכך לפחות להתקרב למשוואה, במקום לפטור את הרוצח לחלוטין. ואכן רבים מפרשים את פטורו של הטריפה באופנים אחרים, ואכמ"ל.

יישום פשוט יותר לרעיון העולה מדברי הרמ"ה יש אולי בדין שלם שהרג את הטריפה. קשה לומר שאין כאן כל מעשה רצח, שהרי גוי שהרג את הטריפה חייב מיתה (רמב"ם הלכות מלכים ט, ד). נראה אפוא שחיוב רוצח בישראל מבוסס על "נפש תחת נפש", וכיוון שנפשו של הטריפה אינה שלמה, אין הצדקה מספקת לנטילת נפשו של הרוצח.