בבא קמא | דף לז | נזקי הקדש

הדיון בנזקי הקדש כולל שני תחומים – הדיוט שהזיק הקדש והקדש שהזיק הדיוט. נתמקד היום בתחום הראשון, שסוגייתנו מביאה מחלוקת ביחס אליו: לפי המשנה, שהלכה כמותה, הדיוט ששורו הזיק את ההקדש אינו חייב לשלם, אך רבי שמעון בן מנסיא פוסק שעליו לשלם נזק שלם, ואפילו היה השור תם.

במשנה מדובר בנזקי קרן. מה הדין באבות הנזיקין האחרים? דומה שהגישה הרווחת בראשונים היא שהפטור גורף (ראה למשל תוספות ו ע"ב ד"ה שור), אך הראב"ד בחידושיו (שם ד"ה אילימא) סבר שהוא קיים בנזקי קרן בלבד.

בביאור מחלוקתם הציע מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל שהדבר תלוי בגדר הפטור בנזקי הקדש. הקדש נבדל מחולין בשני היבטים: הבעלים אינו הדיוט אלא גבוה, והחפץ קדוש ולא חולין. לאיזה היבט מכוון הפטור בנזיקין? הרב ליכטנשטיין טען שאם הפטור מתייחס לבעלים של החפץ הניזוק, משמעות הדבר היא שבעל דין בנזיקין יכול להיות רק גורם אנושי, ולא גבוה, ואם כן אין לחלק בין אבות נזק שונים; אבל אם מה שממעטת התורה הוא חפצים קדושים, יש מקום (אך לא הכרח!) לראות בכך פטור נקודתי בנזקי קרן (בדומה לפטור על כלים בנזקי בור, למשל).

מעניין לבחון לאור זאת מקרים שונים שבהם עשוי להיות פער בין בעלות ההקדש ובין מעמד החפצא, ונסתפק כאן בשתי דוגמות:

א. מרש"י (ו ע"ב ד"ה שור, בלישנא בתרא, על פי הים של שלמה סימן י') נראה ששור שאכל בשדה הקדש יחויב בתשלומי שן, אך לא מטעמו של הראב"ד אלא משום שהיבול היה מחובר לקרקע, ואין מעילה בקרקעות. זהו מצב של חפץ שנמצא בבעלות הקדש אלא שמעמדו כחפץ קדוש מעורער, ומשמע אם כן שהפטור תלוי במעמד החפץ.

ב. מקרה נגדי אפשר למצוא בשיטתו של רבי שמעון (עא ע"ב), שלפיה דבר הגורם לממון כממון דמי, וחיובי ממון שונים חלים ביחס לקודשים שחייב באחריותם משום שהוא נחשב בעליהם. זהו מקרה של חפץ קדוש שיש להדיוט מעמד בעלותי ביחס אליו, והדין בנזיקין עשוי להיות תלוי בהבחנה הנ"ל.