בבא קמא | דף ל | מזיק ברשות
עניין מזיק ברשות הוא תחום סבוך, הטעון עיון מקיף בסוגייתנו ובסוגיות רבות במסכתנו ובמסכתות אחרות. במסגרת עיוננו היום נסתפק בהתייחסות נקודתית ביותר לחלק מהשאלות הנידונות בנושא.
כזכור מעיוננו הראשון למסכת, בדיני נזיקין יש שני מרכיבים שונים – האיסור וחיוב התשלום. בדרך כלל כרוכים שני המרכיבים זה בזה, אך לעיתים יש פיצול ביניהם. פיצול לכיוון אחד – איסור ללא חיוב תשלום – קיים בוודאי: הגמרא במסכת בבא בתרא (כב ע"ב) קובעת שגרמא בנזיקין פטור אבל אסור. סוגייתנו עוסקת בשאלה אם ייתכן פיצול בכיוון ההפוך, ומביאה מחלוקת תנאים:
"כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים, אם הזיקו – חייבין לשלם, ורבי יהודה פוטר".
מה סברתו של רבי יהודה? הלוא קשה לומר שהאדם אנוס וההיזק אינו צפוי! נראה שהדבר נעוץ בנקודה יסודית בהבנת החיוב בנזיקין, שבה עסקנו בעיוננו השני למסכת. הצענו שם שאף על פי שחיוב נזיקין נושא אופי של חוב ממוני רגיל, יש בעצם הטלתו יסוד של עונש על התנהגות לא ראויה, שהרי זהו חיוב תשלום המוטל על אדם בלא שקיבלוֹ עליו מדעתו ובלא שקיבל ממון קודם לכן. כיוון שכך, מובן מדוע סבור רבי יהודה כי אין לחייב אדם על מעשה שמותר היה לו לעשותו.
ואולם הלכה נפסקה כדעת חכמים, שההיתר אינו גורר בעקבותיו פטור מתשלום. ייתכן שלצורך ביאור שיטתם יש לעמוד על הבדל חשוב שיש בכל זאת בין דיני עונשין לדיני נזיקין: בדיני עונשין אנו מתלבטים אם להעניש אם לאו, בעוד בדיני נזיקין הנזק הוא מצב נתון, והשאלה היא מי יישא בעלותו – המזיק או הניזוק. אם כן, סביר לקבוע שאף שמשיקולים שונים אנו בוחרים להתיר בנסיבות מסוימות לקלקל ברשות הרבים, מכל מקום יש כאן מערכת מובהקת של מזיק וניזוק, וראוי יותר שהמזיק הוא זה שיישא באחריות.
בעיוננו לדף ט"ז הזכרנו את ביאורו של הרמב"ם (נזקי ממון א, ח) לפטור שן ורגל ברשות הרבים: "מפני שיש לה רשות להלך בכאן, ודרך הבהמה להלך כדרכה ולאכול ולשבר כדרך הילוכה". לאור דברינו נשאלת השאלה: מדוע במקרה שבו עוסק הרמב"ם – שן ורגל ברשות הרבים – הרשות להלך אכן גוררת פטור, בניגוד למקלקל בהיתר ברשות הרבים? אפשר להציע לכך שתי סברות.
אפשרות אחת היא שבדין שן ורגל ברשות הרבים מגדירה הרשות להלך את פעולתה של הבהמה כפעולה תמימה, שאינה מעשה נזק. אומנם הניזק נפגע כלכלית, אך הרי זה מעין 'אסון טבע' – חלק ממהלך הדברים הטבעי בעולם, שאינו מצדיק תלונה כלפי איש (מלבד תשלומי "מה שנהנית", שעילת תביעתם שונה לחלוטין). לוּ התירה התורה להוליך בהמה ברשות הרבים מבלי להגדיר זאת כפעולה לגיטימית, הרי בפועל לא הייתה כל משמעות לרשות זו, שכן הבעלים היו יודעים שהם יתחייבו בנזיקין על כל צעד ושעל – מה שאין כן בנסיבות שבהן מדובר בסוגייתנו.
דרך אחרת להסביר את דברי הרמב"ם היא שהרשות שניתנה לבהמות להלך ברשות הרבים אינה פוטרת מצד עצמה אלא מביאה לכך שבעצם אין לבעלי הפירות רשות להניח את פירותיהם ברשות הרבים, משום שהם יודעים שבהמות צפויות להלך שם, ואם למרות זאת בחרו להניח שם פירות – הם אלו שפגעו בעצמם, ואין הם יכולים לתבוע את בעלי הבהמות (וכן כתב במפורש תלמיד רבנו תם לעיל כג ע"ב). כמובן, דבר זה בוודאי אינו נכון ביחס לאלו שהתירו להם לקלקל ברשות הרבים, ואין לומר על אדם ההולך ברחוב ש"איהו דאזיק אנפשיה".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)