בבא קמא | דף מז | היה לה שלא לאכול

הגמרא בסוגייתנו מביאה מחלוקת אמוראים ביחס למקרה שבו אדם הניח את פירותיו לפני בהמת חברו, והבהמה אכלה מן הפירות והוזקה בעקבות האכילה. לדעת רב ששת בעל הפירות חייב, אלא אם כן מדובר בדבר שהבהמה כלל אינה אמורה לאכול ממנו, ואילו רב פוטר את בעל הפירות, שכן לדעתו גם במקרה כזה יכול בעל הפירות לומר לבעל הבהמה: 'היה לה לבהמתך שלא לאכול מן הפירות'. מה טעם הפטור?

אפשר היה לומר שאכילה באופן מזיק היא דבר שאינו מצוי, ועל כן בעל הפירות פטור משום אונס. אבל התוספות (ד"ה הוה) כתבו שמהמשך הסוגיה מוכח נגד סברה זו, והציעו סברה אחרת: "כיון שבמתכוין מביא עליו דבר שמזיקו, אינו ראוי זה להתחייב בכך". דא עקא, שהתוספות לא הסבירו בדיוק את כוונתם, ומדוע אין בעל הפירות ראוי להתחייב. אם כן, כיצד יש להבין את תירוצם?

הראב"ד (מח ע"א ד"ה ואמר) ביאר שהבהמה היא זו שהזיקה לעצמה, ולכן אף על פי שהנזק נעשה תוך שימוש בפירותיו – בעל הפירות פטור. החזון איש (בבא קמא ח, ט) הסביר את דברי התוספות באופן שונה מעט: הוא טען כי כאשר הנזק נגרם בגלל אכילת יתר של הבהמה, אין הפירות נחשבים כמזיקים, אלא פעולת הבהמה היא המזיקה. בקצרה: הראב"ד רואה את הפירות כמזיקים, ותולה את הפטור בכך שהנזק היה מיוזמתה של הבהמה, ואילו החזון איש קובע כי הפירות כלל אינם מוגדרים כמזיקים.

ייתכן ששתי האפשרויות הללו משתקפות בשני התירוצים שמציעה הגמרא לקושיה מן הברייתא "הנותן סם המות לפני בהמתו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים". התירוץ השני, המסביר כי מדובר בפרי שהוא סם המוות עבור הבהמה (אפרזתא), ואינו מבחין בין מקרה זה ובין מקרה שבו אדם נתן לפני הבהמה פירות רגילים, מתאים לשיטת הראב"ד: סוף סוף, בשני המקרים הבהמה היא שעשתה את פעולת ההיזק – ומה לי אם אכלה פירות רגילים או אפרזתא. על פי התירוץ הראשון, לעומת זאת, הברייתא עוסקת במקרה שבו אדם נתן סם המוות ממש לפני הבהמה, ופטור מדיני אדם משום "דלא עבידא דאכלה", אך ייתכן שבאפרזתא אכן יהיה חייב. הבחנה כזו עשויה להתאים לשיטת החזון איש, שהרי אפרזתא, בניגוד לפירות רגילים, ודאי נחשבת דבר המזיק, ועל כן יש מקום לחייב את המניח.