בבא קמא | דף נא | שליח לדבר עבירה
במסגרת הדיון בשאלה מהו בור של שני שותפים מביאה הגמרא בסוגייתנו הצעה: "אי דשוו שליח תרוייהו, ואמרי ליה זיל כרי לן, ואזל כרה להו – אין שליח לדבר עבירה!". הגמרא אינה מבארת את טיב העבירה שבה מדובר, ונחלקו בכך האחרונים.
המשנה למלך (רוצח ב, ב) הביא את דברי רש"י "דאין שליח לדבר עבירה, דאסור לקלקל רשות הרבים" (נג ע"א ד"ה נפל), וכתב עליהם: "ואיסור זה דמקלקל ברשות הרבים פשיטא דהוי מדרבנן". דברים אלו תמוהים מעט: גם אם נניח שאין איסור דאורייתא בעצם קלקולה של רשות הרבים, הרי אנו עוסקים כאן בנזקי בור, שהוא אחד מאבות הנזיקין שעליהם חייבה התורה. אומנם בעיוננו הראשון למסכת בבא קמא ראינו את דעת המבי"ט, שעצם האיסור להזיק הוא מדרבנן בלבד, אך הוספנו שהגישה הרווחת היא שיש כאן איסור תורה, ולכאורה דבר זה תקף גם ביחס לבור. מסתבר שהמשנה למלך הבין כי החיוב הממוני על נזקי בור אינו נשען על איסור, שכן האדם אינו גורם לחברו נזק במודע.
ואולם המנחת חינוך (מצווה נ"ג) כתב על דברי המשנה למלך:
"ואיני מבין, דודאי לעשות תקלה ברשות הרבים שיוכל להיות מיתה או היזק לאדם בודאי הוא איסור תורה, כמו שמבואר ברמב"ם פי"א מרוצח ה"ד, דאפילו ברשותו אסור, מכל שכן ברשות הרבים, ורש"י דנקט איסור קלקול לאו דווקא, רק הכוונה דאסור מחמת תקלה, והוא ודאי איסור תורה".
מקור לאיסור תורה זה הציע המשך חכמה (ויקרא יט, יד):
"'ולפני עור לא תתן מכשול' – הכותים מפרשים כמשמעו, שלא יתן אבן לפני עור בדרך להפילו, וכן הוא אמת. ומזה אזהרה לפותח או כורה בור ברשות הרבים. ומשום זה אמרו בור ברשות הרבים של שני שותפין כו' אי דאמרי ליה זיל כרי לן אין שליח לדבר עברה, היינו דלאו דלפני עור לא תתן מכשול איכא (ואיסורה דבר תורה, דלא כהמשנה למלך בפ"ב מרוצח)".
כזכור, במסגרת העיון הנ"ל ראינו את שיטת היד רמ"ה (בבא בתרא כו ע"א), שראה בפסוק זה מקור כללי לאיסור להזיק, אך גם אם לא נקבל את דבריו, לכל הפחות יש כאן מקור לנזקי בור ברשות הרבים.
לסיום נעיר שסוגיה זו מעוררת מספר נקודות למחשבה ביחס לדין 'אין שליח לדבר עבירה'. ראשית, המשנה למלך (שם) הוכיח, לאור פרשנותו בסוגייתנו, שגם באיסור דרבנן אין שליח לדבר עבירה, אך בהמשך דבריו הוא מציין שישנן ראיות כנגד מסקנה זו. כמובן, לפי המנחת חינוך והמשך חכמה אין ראיה מסוגייתנו. לגופו של עניין, ייתכן שהדבר תלוי בשאלה מהו יסוד הדין שאין שליח לדבר עבירה, שבה עסקנו בעיוננו לקידושין דף מ"ב.
נקודה נוספת קשורה אף היא לעיון הנ"ל, שבמסגרתו הבאנו מחלוקת אם דין 'אין שליח לדבר עבירה' קובע רק שהחטא ועונשו אינם של המשלח (אלא של השליח המבצע), או שמא עצם השליחות בטלה. סוגייתנו (בדומה לסוגיה בקידושין מב ע"ב) מניחה שמכיוון שאין שליח לדבר עבירה, ברור שהמשלחים אינם חייבים על נזקי הבור. ויש לעיין במשמעות הדבר: האם זוהי ראיה לכך שעצם השליחות בטלה? ואם לא – האם מוכח מכאן שחיובי נזיקין הם עונש על העבירה על האיסור?
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)