דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף סא | הרחקת אש

המשנה הראשונה בדף ס ע"ב מביאה מחלוקת בין רבי שמעון לשאר התנאים בשאלה כמה ירחיק אדם את אישו מממון חברו וייפטר על נזקיה. רבי שמעון סובר שיש לאמוד כל שרפה כשלעצמה, ואילו שאר התנאים נתנו שיעורים קבועים, מבלי להתחשב בגובה הלהבות ובעוצמתן. עמדתם של שאר התנאים נראית קשה ביותר: מדוע באמת לא נבדוק כל מקרה לגופו? הלוא הכול יודעים כי אין דלֵקה אחת דומה לחברתה!

נראה שרבי שמעון וחכמים נחלקו ביחס לסברת הפטור במקרה שהושאר מרחק מספק. רבי שמעון חשב שיש להשאיר מרחק שאין כל ספק כי האש לא תוכל לעוברו, ואם בכל זאת קפצה האש ועברה – אין זה אלא אונס, והמבעיר פטור. לעומתו, שאר התנאים הבינו כי המרחק לא נועד למנוע את התפשטות האש אל ממונו של אדם אחר כי אם לתת שהות לעצור את האש (או למנוע את הנזק באופן אחר) אם אכן תתפשט לשם, ותנאים אלו חלוקים ביניהם בשאלה מהו מרחק ההתראה הנדרש.

ייתכן שלאור ביאור זה של המחלוקת יש להבין את התלבטות הראשונים בדבר היחס בין משנתנו ובין המשנה הקודמת (בעמוד א'): "עברה גדר שהוא גבוה ד' אמות או דרך הרבים או נהר – פטור". מפירוש המשניות של הרמב"ם נראה שרבי שמעון מודה אף הוא כי במקרים אלו המבעיר פטור, שכן נהר או גדר אמורים לעצור את האש לחלוטין. הרא"ש, לעומת זאת, עמד על כך שהרי"ף השמיט לגמרי את הדיון במשנה הראשונה, והבין מכך שלדעת הרי"ף רבי שמעון חולק על משנה זו וסובר שגדר או נהר אינם מכשול הפוטר מנזקי אש. נמצאנו למדים שלדעת הרמב"ם בפירוש המשניות הגדר או הנהר הם מכשול מספק לאש, ועל כן מודה רבי שמעון ביעילותם, בעוד הרא"ש, אליבא דהרי"ף, סבור שהם רק מעכבים את התפשטות האש, בדומה לשיעורים שנתנו חכמים.

דעת ביניים מצינו בפסקו של הרמב"ם בהלכות נזקי ממון (יד, ב–ג). מחד גיסא הוא פוסק כי "אם עברה נהר או שלולית שיש בהן מים ורחבן שמונה אמות פטור", ומאידך גיסא – "עברה גדר, אומדין גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים או הקוצים המצויין שם". כלומר לגבי גדר אין שיעור קבוע, ואילו לגבי נהר – שיעור של שמונה אמות פוטר. הרמב"ם הבין כנראה שגדר סתם אינה אלא מעכב, וכדי שתוכל לבלום את האש יש לבודקה לגופה של האש, אבל נהר מלא מים בן שמונה אמות הוא מכשול שאי אפשר לעוברו, למעט במקרים של 'מכת שמיים'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)