ב`ק ע - 'דבר' ולא חצי דבר ואופיו של חיוב ארבעה וחמישה

  • הרב אביהוד שורץ

בבא קמא דף ע - "'דבר' ולא חצי דבר" ואופיו של חיוב ארבעה וחמישה / אודי שוורץ

במשנה בדף ע נאמר, שהעדות על גנֵבה ועל טביחה או מכירה יכולה להיות מפוצלת, כלומר: גם אם שני עדים מעידים על גנֵבה, ושניים אחרים - על טביחה או מכירה, יתחייב הגנב בתשלומי ארבעה וחמישה.

בתחילה מציעה הגמרא, שדין זה איננו מתאים לשיטת רבי עקיבא. על הפסוק "על פי שני עדים... יקום דבר" (דברים י"ט, טו) דרש רבי עקיבא: "'דבר' - ולא חצי דבר", כלומר: דרושה עדות אחת שתתייחס לנושא הנדון במלואו. כך, למשל, אם מבקש אדם להוכיח שישב בשדה מסוימת שלוש שנים [על מנת שתהיה לו חזקת שלוש שנים, ומעתה שוב לא יצטרך להביא ראיה (שטר או עדים) לטענתו כי קנה את הקרקע הזאת], עליו להביא זוג עדים שיעידו על כל שלוש השנים, ואין די בשלושה זוגות של עדים שכל אחד מהם מעיד על שנה אחת.

היה מקום להבין שהמחלוקת בין רבי עקיבא וחכמים היא מחלוקת קוטבית: רבי עקיבא שולל באופן גורף את האפשרות להעיד על חצי דבר, ואילו חכמים מקבלים אותה באופן גורף. ואולם, סוגייתנו מסיקה שלא כך הם פני הדברים. הגמרא מסבירה, כי באופן עקרוני מודים גם חכמים שיש בעיה בעדות על חצי דבר, אלא שבעיה זו אינה קיימת, לדעתם, במקרים שאליהם התייחס רבי עקיבא.

נבחן, למשל, את דין חזקת שלוש שנים. מורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א מסר בשם הגרי"ד סולוביצ'יק ז"ל, שהמחלוקת בין רבי עקיבא וחכמים נוגעת לאופייה של חזקה זו. לדעת חכמים, תפקיד העדים הוא לקבוע עובדה טכנית: האם מי שיושב בשדה אכל מפירותיה במשך שלוש שנים. קביעה זו היא קביעה אינפורמטיבית פשוטה, שאין בעיה לחלק אותה לשלושה חלקים; סוף סוף, בסיום שלוש העדויות אכן נדע שהאדם היושב בשדה אכל מפירותיו במשך שלוש שנים רצופות, וממילא נוכל לייחס לו את החזקה על השדה - ומה לי אם המידע על שלוש השנים בא מפיו של זוג עדים אחד או מפיהן של שלוש כתי עדים?! רבי עקיבא, לעומת זאת, טוען כי העדים לא רק מוסרים אינפורמציה, אלא הם קובעים את המעמד המשפטי: עדים שמעידים על אדם כי אכל מפירותיו של שדה במשך שלוש שנים רצופות מעידים, למעשה, כי הוא בעליו של השדה. מנקודת מבט שכזו, ברור כי העדים מוסרים קביעה אחת ויחידה, שלא ניתן לפצל אותה לשלושה חלקים.

על הדרך הזה נוכל לבאר גם את סוגייתנו, לאמור: עדות על חצי דבר פסולה לכולי עלמא, אלא שאין ברור כי עדות על גנֵבה ועדות על טביחה או מכירה הן אכן עדויות על חצאי דברים. והראיה: שלמסקנת הגמרא מודה גם רבי עקיבא, שאין בעיה בכך שזוג עדים מעיד על גנֵבה, וזוג אחר - על טביחה או מכירה. מדוע? ניתן להסביר זאת לאור דברי הגמרא לעיל (סז ע"ב - סח ע"א), שחיוב תשלומי ארבעה וחמישה הוא על כך ש"השתרש בחטא". 'השתרשות' זו - מה טיבה?

נראה שבהווה-אמינא סברה סוגייתנו, כי ההשתרשות בחטא משמעה העמקת מעשה הגנֵבה הראשוני: לא זו בלבד שהגנב נטל דבר שאינו שלו - הוא גם ביטל את האפשרות להשיבו; הגנֵבה ניתקה את החפץ מבעליו, ובטביחה או במכירה הפך ניתוק זה למוחלט וסופי. לפי הבנה זו, בשני שלבי הפעולה עבר בעצם הגנב על עבֵרה אחת: הוא ניתק חפץ מבעליו. ואם אמנם עבֵרה אחת ויחידה לפנינו, אזי דרושה עדות אחת על כולה: הן על הגנֵבה הן על הטביחה או המכירה.

למסקנה הגמרא חוזרת בה, ומציעה הבנה אחרת להשתרשות בחטא. על פי המסקנה, חיוב ארבעה וחמישה נובע מכך ש'עבֵרה גוררת עבֵרה': הגנב עבר עבֵרה אחת בכך שגנב את החפץ, והוסיף חטא על פשע בביצוע עבֵרה נוספת - טביחה או מכירה. על פי הבנה זו, הגנֵבה והטביחה הן שתי עבֵרות נפרדות, לפיכך מודה גם רבי עקיבא שאין בעיה בפיצול העדות: זוג עדים על הגנֵבה, וזוג שני - על הטביחה או המכירה.