דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף פד | 'עין תחת עין' – ממון

הסוגיה הפותחת את פרק החובל (פג ע"ב – פד ע"א) מביאה דעות רבות בביאור הכתובים העוסקים בחובל. הצד השווה שבהן: כולן קובעות באופן ברור וחד־משמעי כי את ציווי התורה "עין תחת עין" (שמות כא, כד; ויקרא כד, כ) אין להבין כפשוטו, והחיוב על חבלה הוא חיוב ממון.

אין ספק שקריאה פשוטה של הפסוקים הייתה מלמדת שהעונש על חבלה הוא אכן עונש גופני – "עין תחת עין" כפשוטו. ואכן במרוצת הדורות הייתה סוגייתנו מוקד לדיון בין חכמי ישראל ובין חכמים אחרים (נוכרים, קראים ועוד) בדבר הדרך הנכונה ללימוד התורה. סוגייתנו אומנם מציעה דרכים להראות כי "'עין תחת עין' – ממון" גם על פי פשוטו של מקרא, אך כבר קבע הרמב"ם (חובל ומזיק א, ו) כי למרות כל ההסברים הללו, בעיקרו של דבר אין הלכה זו נלמדת מן הכתובים עצמם אלא ממסורת ברורה שעברה בין חכמי ישראל ממשה רבנו בסיני ועד ימינו. [וכן משמע גם מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה (שמות כא, כד). הרמב"ן טוען שם שלפחות חלק מהפסוקים אינם סובלים פרשנות ממונית, וברור שמדובר בהם על ענישה גופנית, אבל "הכלל, כי הקבלה בכל מקום – אמת".]

מסתבר שמסורת עתיקת יומין זו מעוגנת בסברה מוצקה, שלפיה אין מקום לענישה גופנית על חבלה. כאמור, בסוגיה יש דעות שונות בלימוד הכתובים, אשר נחלקו כנראה בביאור סברה זו. ברם דומה שאפשר לסווג את הדעות השונות בסוגיה לשלוש קבוצות:

א. אפשר לומר שעל פי התורה העונש המגיע לחובל הוא עונש גופני, אלא שעונש זה מומר בתשלום. כך עולה מן המיעוט המופיע בדף פג ע"ב: "לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין". כמובן, הבנה זו מעוררת שאלה מוסרית כבדה: האם נכון לאפשר לאדם להימלט באמצעות תשלום מעונש המגיע לו?

ב. ואכן רוב הדעות בסוגייתנו מציעות הסברים אחרים, ודרך המלך בסוגיה היא שענישה "עין תחת עין" כפשוטו איננה הוגנת, מטעמים שונים: שמא ימות החובל כשיעוורו את עינו, ונמצא שנענש יותר מכפי שהזיק; לעיתים החובל אינו רואה היטב בלאו הכי, ואם נוציא את עינו – נמצא שלא נענש כראוי וכו'. רס"ג (הובאו דבריו בפירוש אבן עזרא לשמות כא, כד) אחז בדרך זו, והציב אותה כעמדה ברורה בפולמוסו עם הקראי בן זוטא.

ג. גישה שלישית מובאת בדף פד ע"א בשם רב פפא. לדבריו, עונש גופני הוא עונש חסר תועלת. סוף סוף הנחבל שוכב כעת בביתו ומתאמץ להחלים, ואם נפגע בחובל – יהיו כעת שני אנשים חבולים, שלשניהם אין דרך להתרפא. לעומת זאת, אם נחייב את החובל בתשלומי נזק, הוא יוכל לסייע לנחבל ולשפר את סיכוייו לחזור לשִגרה, ומסתבר שלדעת רב פפא משימה זו חשובה יותר מענישת החובל.

כמובן, בין הנימוקים השונים יש פער משמעותי: על פי הנימוק הראשון, ביסודם של דברים יש ענישה גופנית על חבלה, בעוד שני הנימוקים האחרים אינם מוצאים מקום לענישה כזו, אם משום שהיא חסרת תכלית ואם משום שאינה הוגנת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)