בבא קמא | דף קה | שני דינים במצוות השבת הגזלה

הסוגיות שאנו עומדים בהן עוסקות, בין היתר, במצוות השבת הגזלה. סוגייתנו מעלה ספק מעניין, המחדד את אופייה המיוחד של מצווה זו.

הרמב"ם (גזלה ואבדה א, ו) פסק שאסור לגזול אפילו חפץ שאין בו שווה פרוטה, אך מצוות "והשיב את הגזֵלה אשר גזל" (ויקרא ה, כג) נוהגת רק בגזלה שיש בה שווה פרוטה. סוגייתנו מסתפקת ביחס לאדם שגזל שווה פרוטה בדיוק והחזיר חלק ממנו: מחד גיסא, הוא לא החזיר את כל הממון שנטל, ומאידך גיסא, כעת אין בידו שווה פרוטה. האם עליו לקיים מצוות השבה? תשובתה של הגמרא ("אף על פי שגזילה אין כאן, מצות השבה אין כאן") אינה ברורה, אך רוב הראשונים (עיין למשל ברא"ש) קבעו שגם כאן יש מצווה להשיב את הגזלה.

לכאורה עמדה זו תמוהה: חפץ שאין בו שווה פרוטה אינו בעל משמעות ממונית כלל, והיאך יכולה מצווה כלשהי לחול עליו?! ממורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל שמעתי שיש לבאר את הדבר על פי הבחנה יסודית בין שני סוגים של מצוות השבה:

א. מצוות השבה הנובעת מהמציאות הממונית – היות ממונו של הנגזל ביד הגזלן.

ב. מצוות השבה הנובעת מציווי מפורש של התורה, ללא קשר למציאות הממונית.

ביטוי מעניין להבחנה זו יש בסוגיה במסכת סנהדרין (עב ע"א), העוסקת במי שגנב חפץ במחתרת, דהיינו במציאות שבה מותר לבעל הבית להורגו כהגנה עצמית: האם עליו להשיב את החפץ? לדעת רבא הגנב חייב בהשבה אם החפץ בעין, אך פטור אם הוא נשבר. מה סברתו?

נראה לומר שבגזלה רגילה יש שני החיובים: החיוב הממוני הפשוט והחיוב שחייבה התורה את הגזלן. הבא במחתרת מופקע מהחיוב השני מכוח דין "קים ליה בדרבה מיניה": מאחר שיש על הגנב חיוב מיתה ("אין לו דמים", שמות כב, א), אי אפשר לחייבו ממון, ולכן אם החפץ נשבר, שוב אין ממון של הנגזל בידי הגזלן, וגם אין עליו שום חובת השבה אחרת. עם זאת, כל עוד החפץ בעין, חייב הגזלן להשיבו מצד המציאות הממונית הפשוטה – שהחפץ של הנגזל מצוי בידו – על אף שאין עליו חובת ההשבה הייחודית שחידשה התורה.

האיבעיא בסוגייתנו מציגה מודל הפוך: מצד דיני הממונות הפשוטים אין חובת השבה, שהרי אין כאן ממון, אבל המצווה הייחודית שחידשה התורה להשיב את הגזלה קיימת, ויהא ערכה הממוני הנוכחי של הגזלה אשר יהא.

לסיום נעיר כי הגם שבמהלך העיון כללנו גנבה וגזלה בחדא מחתא, מפסקי הרמב"ם עולה שיש לחלק ביניהן בדיוק בעניין זה: בגזלה אכן יש שתי מצוות ההשבה, אבל בגנבה אין חיוב ההשבה הייחודי של התורה אלא רק החובה הממונית הפשוטה שיש על הגנב להשיב את ממון הזולת שבידו. האחרונים התלבטו בעניין זה (עיין למשל חוות יאיר סימן קצ"ג), ואין כאן המקום להאריך בראיות השונות שהובאו לכאן ולכאן.