בבא קמא | דף קיח | איני יודע אם פרעתיך

המשנה בדף קיח ע"א קובעת שהאומר 'איני יודע אם פרעתיך' חייב, אך האומר 'איני יודע אם הלוויתני' פטור. הגמרא מניחה שהמשנה עוסקת בתובע הטוען ברי, ומקשה ממנה למאן דאמר 'ברי ושמא ברי עדיף' (רב הונא ורב יהודה), שהרי בסיפא של המשנה מפורש שבברי ושמא בנוגע לעצם ההלוואה – לאו ברי עדיף. מסוגיית הגמרא ברור שהמשנה מתיישבת היטב למאן דאמר 'ברי ושמא לאו ברי עדיף' ואוקי ממונא בחזקת מריה (רב נחמן ורבי יוחנן). ונסתפקו המפרשים למה בברי ושמא ב'איני יודע אם פרעתיך' לכולי עלמא ברי עדיף.

הרי"ף כתב שאם בוודאי היה חוב, והלווה אינו יודע אם שילם – הרי זה ספק וּודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי: חזקת החיוב ודאית, והפקעתו מוטלת בספק, וכל עוד אין איש טוען בוודאות שהחיוב פקע – אין שום סיבה להניח שכך היה. השב שמעתתא (ב, ז) מבאר שרב נחמן מודה עקרונית שברי עדיף על שמא, אלא שבדרך כלל הברי אינו יכול להוציא בגלל חזקת הממון, וב'איני יודע אם פרעתיך' חזקת הממון נפגעת, שהרי בוודאי היה חיוב. בקצרה: לדעת הרי"ף התובע זוכה בגלל חזקת החיוב, ולדעת השב שמעתתא הוא זוכה מכוח טענת הברי שלו, ותפקידה של חזקת החיוב הוא רק לפגוע בחזקת הממון של הנתבע.

נפקא מינה בין הטעמים האלה עשויה להיות בברי גרוע ושמא טוב, כגון שהנתבע שלח את הפירעון ביד שליח, וכעת טוען התובע כי ברי לו שהלה לא פרעו, ואילו הנתבע טוען 'שמא פרעתיך'. במצב כזה טענת הברי של התובע חלשה מן הרגיל: בטענת ברי רגילה יש מרכיב של עימות עם הנתבע, למשל הטוען כלפי חברו 'ברי לי שאתה חבלת בי' – יש אומדנה שאינו משקר, שהרי לא היה מחציף פניו לטעון כן כלפי אדם שלא עשה לו דבר; אך בנידון דידן התובע אינו מתעמת עם דברי הנתבע, שהרי הנתבע טוען ששלח את הכסף ביד שליח, ולא שנתנו לתובע בידיו. יתר על כן, במקרה כזה גם טענת ה'שמא' של הנתבע חזקה מן הרגיל: כשאדם אומר לחברו 'איני יודע אם חבלתי בך אם לאו', אין ספק שטענתו 'מריחה לא טוב'; אבל במקרה שלפנינו, כשהנתבע טוען ששלח את הכסף ביד שליח, באמת אין הוא יכול לדעת בוודאות אם הכסף אכן הגיע ליעדו. ובכן, מה יהיה הדין בברי גרוע ושמא טוב?

לפי דעת הרי"ף מסתבר שגם במקרה כזה יזכה התובע: סוף סוף חזקת החיוב ודאית והפירעון ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. לדעת השב שמעתתא, לעומת זאת, ייתכן שבמקרה כזה התובע לא יזכה בממון, שהרי לשיטתו הוצאת הממון תלויה ביחסי הכוחות בין הברי והשמא, ואפשר שברי גרוע אינו יכול להוציא מידי שמא טוב. למעשה דין זה שנוי במחלוקת אחרונים: המשנה למלך (שאלה ופיקדון ד, א) כתב דהיינו דווקא בברי טוב ושמא גרוע, ואילו הקובץ שיעורים (בבא בתרא אות תרנ"ו) מוכיח מהר"ן שאין צורך בברי טוב.