דילוג לתוכן העיקרי

ברית מילה | שורשים ומקורות

קובץ טקסט

הקדמה

בשבוע זה נתחיל במיני-סידרה על מצוות ברית המילה. ברית מילה איננה רק ציון דרך חשוב בחייו של ולד יהודי והוריו, אלא היא משמשת גם כגורם מרכזי במערכת היחסים בין הקב"ה לעם ישראל (ראו למשל – בראשית יז, א-יד). ברית מילה היא חלק מהותי בתהליך הרכישה שעובר עבד כנעני, וכן בתהליך הגיור. לנושאים אלו נקדיש בע"ה סדרות נפרדות של שיעורים.
 
המילה מוזכרת לראשונה בתורה כאשר היא מתארת את הברית שהקב"ה כורת עם אברהם, בספר בראשית (יז, א-יד):
 
וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר.
 
הקב"ה מצווה את אברהם, בן התשעים ותשע, למול את עצמו, את זרעו ואת עבדיו. יתרה מכך, הקב"ה קובע כי מי שיפר את הברית ולא ימול, ייענש בעונש החמור של כרת.
 
המילה מוזכרת שוב בסיפור שכם ודינה (בראשית לד, יז), וגם כאשר ציפורה, אשת משה, מלה את בנם בכורם (שמות ד, כה-כו), בציווי על קרבן פסח הניתן מיד לפני יציאת מצרים (שמות יב, מח) ובתיאור הקרבתו בדורות מאוחרים יותר (יהושע ה, ב-ה).
 
הציווי על ברית המילה מופיע רק מעט מאוחר יותר, בספר ויקרא (יב, ג):
 
וביום השמיני ימול בשר ערלתו.
 
בשיעור זה, נעסוק בקצרה בהשקפתם של חז"ל בנוגע לברית המילה, כמו גם במגוון הסברים וטעמים שהוצעו למצווה על ידי הוגים מוקדמים ומאוחרים.
 
במספר מקומות, עסקו חז"ל בחשיבותה ובמרכזיותה של ברית המילה. במסכת נדרים (לא ע"ב) מביאה המשנה את דברי רבי ישמעאל, לפיהם, 'גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות', שכן המילה 'ברית' מופיעה בפרשת המילה שלוש-עשרה פעמים. לאחר מכן, הגמרא מוסיפה:
 
דבר אחר גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה שנאמר כי על פי הדברים האלה וגו' דבר אחר גדולה מילה שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה.
 
הגמרא משווה אפוא בין משקלן של כל מצוות התורה למצוות המילה, וכן בין המילה לבין העולם כולו, שלא נברא אלא עבורה.
 
כמו כן, המשנה מעירה כי אנחנו יכולים ללמוד על חשיבותה של מצוות המילה מתוך הדינים שנאמרו לגביה:
 
רבי יוסי אומר גדולה מילה שדוחה את השבת חמורה [...]
רבי נחמיה אומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים
 
מצוות כמו שבת ונגעים, שבדרך כלל אינן נדחות אלא מפני פיקוח נפש, נדחות מפניה של המילה.
 
לצד מעלותיה של המילה, מתארת הגמרא את טומאתה של הערלה (לא ע"ב):
 
רבי אלעזר בן עזריה אומר מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר כי כל הגוים ערלים.
 
הגמרא מוסיפה ומספרת על אברהם אבינו (לב ע"א):
 
אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה אמר שמא יש בי דבר מגונה כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך נתקררה דעתו.
 
הערלה אם כן איננה רק 'פגם פיזי', אלא היא נחשבת כ'דבר מגונה'.
 
לבסוף, המשנה מספרת כיצד השפיעה ברית המילה על אברהם אבינו (לא ע"ב):
 
רבי אומר גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים.
 
ובסמוך מביא התלמוד מימרא דומה (לב ע"א):
 
רבי אומר גדולה מילה שאין לך מי שנתעסק במצות כאברהם אבינו ולא נקרא תמים אלא על שם מילה שנאמר התהלך לפני והיה תמים וכתיב ואתנה בריתי ביני ובינך.
 

טעמי מצוות המילה במפרשים

המפרשים מציעים מספר טעמים למצוות המילה. בחלק זה נציג כמה מהידועים שבהם.
 
יש המציעים כי הברית נועדה לרפא, פיזית או מוסרית, את הולד. כך למשל מספר המדרש (תנחומא, תזריע ה):
 
מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזו מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם א"ל של בשר ודם נאים א"ל טורנוסרופוס הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם א"ל ר"ע לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם. א"ל למה אתם מולין א"ל אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה הביא לו ר"ע שבלים וגלוסקאות א"ל אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם א"ל אין אלו נאים יותר מן השבלים א"ל טורנוסרופוס אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו א"ל ר"ע ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול לפי שלא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם ולכך אמר דוד (תהלים יח) כל אמרת ה' צרופה.
 
על פי המדרש, הולדתו של התינוק עם הערלה נועדה לספק הזדמנות לבני האדם 'להשלים' את הרך הנימול על ידי מעשה והשתדלות אנושיים. הקב"ה יכול היה כמובן לברוא את האדם מראש ללא ערלה, אולם הוא בחר בכוונה בבריאה 'פגומה' על מנת שלאדם תהיה האפשרות לתקן ולהשלים אותה, ועל ידי כך הוא 'יצורף' ויתעלה.
 
ואולם, כיצד בדיוק עלינו להבין הזדמנות זו?
 
מרש"י עולה כי התיקון שנעשה בתינוק הוא ריפוי פיזי בעיקרו:
 
ולפי מדרשו, התהלך לפני במצות מילה ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני (ב״ר שם ד).
 
הרמב"ם, לעומת זאת, דוחה גישה זו (מורה נבוכים ג, מט):
 
וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון יצירה, ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר, איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים, עד שיצטרכו להשלמה מחוץ?
 
תחת גישה זו, עומד הרמב"ם על כך שתכליתה של מצוות המילה איננה ריפוי והשלמה פיזיים אלא רוחניים-מוסריים – 'עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא, ולא נתנה 'מצוה' זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המידות.' (שם).
 
באופן דומה מסביר ספר החינוך (ספר החינוך, מצוה ב):
 
ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם, ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו.
 
המהר"ל ממשיך ומפתח רעיון זה. ב'חידושי אגדות' על הגמרא שהובאה לעיל (נדרים לא-לב), הוא מסביר כי הסרת הערלה מסמלת את הסרת המכשולים להגשמת הפוטנציאל הרוחני של האדם:
 
ולמה נברא האדם ערל? אבל דבר זה נמשך אחר עניין האדם, כי אדם הוא בכח ויוצא אל הפעל בענין זה נברא האדם. כי ראוי שיהיה הגוף והנפש שוים ודומים, וכמו שנברא בנפשו בכח ויוצא אל הפעל, כך נברא בגופו בכח ג"כ. וכל זמן שלא הוסר הערלה נחשב שהוא אינו בפעל הנגלה. כי הערלה הוא כיסוי ואטימה לאדם כמו שתמצא בכל מקום על לשון אטימה, כמו 'ערלת לבבכם'.
 
על פי ראשונים אחרים, ברית המילה משקפת את יחסה של התורה למיניות ולריסון עצמי באופן כללי. בגישה זו מצדד הרמב"ם במורה נבוכים (שם):
 
וכן ה'מילה' אצלי, אחד מטעמיה - למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת, עד שימעט במעשה הזה. [...] והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא - הוא המכוון, אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש ולא תבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצורך. והיות המילה מחלשת כח הקושי, ופעמיים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין ספק בו.
 
אמנם, גם המתנגדים ליחס השלילי של הרמב"ם כלפי מיניות, עשויים להחזיק בדעות דומות בנוגע לתפקידה של ברית המילה, כמצווה המורה על כפיפותו של החשק המיני לציווי האלוקי (ראו למשל בפירוש הרש"ר הירש לויקרא יב, ג).
 
על פי גישה אחרת, נועדה ברית המילה להבדיל בין יהודים לגויים. הרמב"ם עצמו תומך אף בטעם זה (שם):
 
ויש ב'מילה' עוד ענין אחד צריך מאד, והוא, שיהיה לאנשי זאת האמונה כולם - רצוני לומר, מאמיני 'יחוד השם' - אות אחד גשמי שיקבצם, ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם והוא נכרי - כי פעמים יעשה האדם כן כדי להגיע את תועלת או כדי להתנכל אל אנשי זה הדת; אך זה הפועל, לא יעשהו אדם בו או בבניו רק מתוך אמונה אמיתית - כי אין זה שרט בשוק או כויה בזרוע, אבל ענין שיהיה קשה מאד מאד. וידוע גם כן רוב האהבה והעזר הנמצא באנשים שהם כולם בסימן אחד ושהוא על צורת ברית. וכן זאת ה'מילה' היא הברית אשר כרת 'אברהם אבינו' על אמונת 'יחוד השם'. וכן כל מי שימול יכנס ב'ברית אברהם' להאמין היחוד, "להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך". וזה גם כן ענין חזק כראשון בטעם ה'מילה', ואפשר שהוא יותר חזק מן הראשון:
 
בעוד הרמב"ם מתייחס למילה כאל אמצעי פיזי-טכני הנועד להבדיל את העם היהודי מהגויים מחד, ולאחדם בינם לבין עצמם מאידך, ספר החינוך מוסיף פן נוסף (ספר החינוך, מצוה ב):
 
משרשי מצוה זו, לפי שרצה השם יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שוה, ונקבע ההבדל בגולת הזהב לפי שהוא סיבה לקיום המין, מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף, כמו שאמרנו. והעם הנבחר חפץ השם יתברך להשלים תכונתו
 
ברית המילה על פי החינוך היא סימן ההיכר של העם היהודי, המזכיר לכל אחד מבניו את ייחודיות הקשר שלו עם האל.
 
בשיעורים הבאים נדון במאפייניה של ברית המילה, במהות החיוב, בזמן הראוי לברית, באספקטים ההלכתיים של תהליך המילה עצמו ובהלכות והמנהגים המלווים את טקס הברית.
 
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)