ברכה על חמש מגילות

  • הרב אליקים קרומביין

הלמדן העצמאי לעומת המורה המשפיע

עמדנו בשיעור הקודם על הפרדוקס המרכזי הקשור לביאור הגר"א על השולחן ערוך. מצד אחד, לפנינו חיבור רחב ממדים; למעשה, כפי שהתבטאו תלמידי הגר"א, זו היצירה העיקרית שלו בתורת הנגלה, המבטאת השקעה של שנים. הספר נתפש על ידי תלמידי המחבר כמורה-דרך וכבעל אמירה עקרונית וחינוכית לדורות. מצד שני, הגר"א כתב אותו בתמציתיות קיצונית, הדורשת מהקורא ריכוז מאומץ על מנת לפענח את מסתריו. הסגנון המקוצר, הצפנים והרמזים – כל אלה מרתיעים את הקורא, ועל פני הדברים, אין בכך כל צורך או תועלת. הכתיבה הבלתי-נגישה מרימה מחסומים בפני המעיינים ופוגעת ביעילותו של הביאור.

ההתבוננות בפרדוקס הזה מחזירה אותנו לדמותו הדו-קוטבית של הגר"א עצמו. מתבודד או משפיע? האם האנרגיה הנפשית המופלאה גויסה למסע גילוי וחקר בתורה ולעבודת ה' אישית המרתקת את האדם, מחייבת ואף משעבדת אותו עד למיצוי מושלם של הכישרון והיכולת? או האם היה הגאון בעל תודעת שליחות היסטורית, השואף להטביע חותם ולעצב את מהלכיו הרוחניים של עם ישראל?[1] למשקיף מן הצד נראה שאין שתי מגמות מנוגדות כאלו עשויות לדור בכפיפה אחת. אך סיפור אחד, אותו סיפרנו בעבר, מלמד שהגאון מווילנה לא ראה סתירה בין השתיים.

אחד ממקורבי הגר"א, המגיד מדובנא, שאל אותו: כיצד משפיעים? תשובת הגאון הייתה בדרך משל. ישנו גביע גדול המוקף שורות שורות של כוסות קטנות יותר. הגביע המרכזי מתמלא מעצמו, והיין נשפך מסביב בהיקפים גדולים, וכך יתמלאו כל הכוסות שמסביב. המשל מבטא את השקפתו האינדיבידואליסטית של הגר"א. היחס בין הרב והתלמיד מתבסס לפני הכול על חיפושיהם העצמיים של שניהם, כל אחד את דרכו האישית ועל פי נתיבו המיוחד. השיח והקשר שביניהם צומח דווקא מכאן. הדוגמה של הרב המתמלא ללא הרף מראה לתלמיד איך להתמלא.

ובכן, הגר"א כתב בסגנון המובן לו והמתאים לו עצמו, אבל הוא אסף סביבו תלמידים, וכתיבתו כוונה אליהם, ודרכם – לציבור רחב עוד יותר. זו הדרך שהאמין בה. ואכן יש מקום להרהר ביעילות הדרך הזו, ובשאלה האם הסטת הדגש האישי הייתה מניבה תועלת גדולה יותר לציבור הרחב. נכון הוא שתלמידי הגר"א שהפיצו את מורשתו סיגלו לעצמם דרכי פעולה הכרחיות שכוונו להפצת משנת הגר"א בעולם היהודי; אולם הרב עצמו נהג כפי שנהג, ולמרות – או בזכות – בחירתו זו, הגיעה השפעתו לאן שהגיעה.

אחרי ההערה העקרונית הזו נשוב למלאכתנו – בניית תמונת דרכו ההלכתית של הגר"א באמצעות דוגמאות מייצגות. הפעם נעיין בקטע מתוך ביאור הגר"א המתפלמס חזיתית עם פסק של הרמ"א. מנהגו של הגר"א בעניין שלפנינו ייראה על פניו אליטיסטי, אך הסתכלות עמוקה יותר תגלה כיצד גישתו השפיעה על דפוסי התפילה בקנה מידה רחב. גם במקרה הזה ננצל את הביאור לשולחן ערוך ביחד עם 'מעשה רב', ונראה את החפיפה בצד ההתפתחות שחלה בין האחד למשנהו.

 

"על מקרא מגילה"

כולנו מכירים את הברכה הנאמרת לפני קריאת מגילת אסתר: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה". ניסוח הברכה מעורר עניין. מדוע נאמר פה "מגילה" באופן סתמי, ולא "מגילת אסתר"? שמא תאמר, ברור שהכוונה היא למגילת אסתר, שהרי אין מגילה אחרת. דבר זה אינו נכון, שכן, לפי המסורת המקובלת, ישנם חמישה ספרים בתנ"ך שזכו לכינוי 'מגילות'. הרושם הוא שהברכה נוסחה כך שתתאים לקריאת כל המגילות, והיא מנוצלת בפורים לצורך מגילת אסתר. אומנם, גם פה יש קושי – הרי אין בתלמוד כל זכר למצווה לקרוא את שאר המגילות, ואף שבאשכנז התקבל מנהג לקוראן במועדים שונים. נמצא, שאין ברכה זו משמשת אלא בפורים, והניסוח הסתמי עדיין לא פתור.

נעבור לעיין במנהג הגר"א, המופיע ב"מעשה רב":

בשבת חול המועד פסח ובשבועות יום ב', אחר יוצרות קודם אין כמוך, קורין המגילה בניגון וטעמים ממגילה הנכתבת בגליון כספר תורה עם עמודים, ואחד קורא וכולם שומעין. והקורא מברך שתי ברכות – על מקרא מגילה ושהחיינו.  
                                                  
(מעשה רב, קעה).

ובכן, מובא שהגר"א קיים את מנהג אשכנז, לקרוא את שיר השירים בפסח ואת מגילת רות בשבועות. הקריאה התקיימה לאחר "יוצרות", הפיוטים שכזכור, נאמרו על ידי הגר"א אחרי שחרית, ולפני פתיחת הארון לקריאת התורה. אך אצל הגר"א נקראו המגילות באופן מיוחד: המגילות כתובות בקלף כמו ספר תורה, הציבור כולו מקשיב לחזן כמו שמקשיבים לקריאת התורה, ועל הקריאה עצמה מברכים ברכת המצוות (וכן "שהחיינו"). לפי נוהג זה, אכן מהווה "על מקרא מגילה" ברכה כללית, שנתקנה לכל המגילות.

מנהג זה של הגר"א הוא נפוץ היום יותר מבעבר. עם זאת דומה שרובנו עדיין יראה בו נוהג מחודש ואפילו חריג. אכן, אין לברכה זו זכר בתלמודים, חוץ מאשר במגילת אסתר. אבל האמת היא שברכה זו קדומה מאוד. האזכור הראשון של הנוהג הזה מופיע במסכת סופרים:

ברות, ובשיר השירים, בקהלת, באיכה, ובמגילת אסתר, צריך לברך, ולומר על מקרא מגילה, ואף על פי שכתובה בכתובים. והקורא בכתובים צריך לומר, ברוך אתה י"י א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו לקרוא בכתבי הקודש.     (מסכת סופרים יד).

לא ברור אם מסכת סופרים מתייחסת דווקא למנהג הרווח של קריאת המגילות האלו במועדיהן, או שמדובר בכל קריאה שהיא.[2] מתוך השוואה לסיפא, המחייבת ברכה על קריאה בכתבי הקודש, יש רגליים להבנה השנייה. בכל אופן, המקור הברור הזה צוטט בהרחבה על ידי קדמוני אשכנז כדי לחייב ברכה על שיר השירים בפסח, איכה בתשעה באב, וכן לגבי שאר המגילות. במחזור ויטרי מובא מקור זה מספר פעמים, לדוגמה:

ויושבים וקורין מגילת רות... ובמסכת סופרים אמרי', הקורא ברות ובשיר השירים ובאיכה וקהלת ובמגילת אסתר צריך לברך על מקרא מגילה.                                             
                                                
(מחזור ויטרי שיב).

וכן בהגהות מיימוניות בשם מהר"ם מרוטנבורג:

וכתב רבינו דאמגילת קינות ומגילת רות ומגילת שיר השירים מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מקרא מגילה כדאיתא במס' סופרים וכן נהג מהר"ם.                                              
                           
(הגהות מיימוניות הלכות תענית פרק ה).

תלמיד נוסף של מהר"ם מרוטנבורג, ר' מרדכי בן הלל, פוסק כך בפשטות (מגילה תשפג), וכך מובא גם במנהגי פוסקי אשכנז במחצית השנייה של המאה הארבע עשרה, כגון מהרי"ל.

מתי מתחילה לצוף התנגדות מפורשת לברכה האמורה? המאה השש עשרה היא נקודת מפנה. בקרב יהודי ספרד המנהג לקרוא את המגילות – חוץ מאסתר ואיכה – במועד שנתי קבוע היה מקובל רק בחלק מן הקהילות,[3] ובכל מקרה, הברכה שלפני הקריאה לא הייתה נהוגה אצלם כלל. החשיפה למנהג הברכה עוררה את תגובת חכמי המזרח. הבית יוסף הביא את מנהגו של מהר"ם מרוטנבורג, והעיר:

והעולם לא נהגו לברך כלל על שום מגילה חוץ ממגילת אסתר.   (ב"י או"ח תקנט).

גם רבי דוד בן זמרה ציין שלא נהוג לברך, והוא טוען בפשטות שקריאה זו אינה חיוב או מצווה, ועל כן אין לברך עליה ברכת המצוות (שו"ת רדב"ז חלק ו, ב אלפים צא).

ואולם, בתקופה זו מתחוללת תפנית גם בעולם האשכנזי. בפולין דעך מנהג הברכה, למרות עברו העתיק. כך מציין הרמ"א בהגהתו לשולחן ערוך:

ונוהגין לומר שיר השירים בשבת של חול המועד (של פסח), ואם שבת ביום טוב האחרון אומרים אותו באותו שבת; וכן הדין בסוכות עם קהלת. ונוהגין לומר רות בשבועות (אבודרהם). והעם נהגו שלא לברך עליהם על מקרא מגילה ולא על מקרא כתובים.                    (רמ"א או"ח תצ, ט).

אין הרמ"א מזכיר כלל את המנהג הברכה, ורק אומר שלא נהגו בה, ומשתמע שזו גם עמדתו. מה ההסבר לתפנית זו? אחת מתשובותיו ההלכתיות של הרמ"א מוקדשת להסברת העניין הזה (שו"ת הרמ"א לה). הוא מבהיר שהוא מודע לכך שהוא הולך נגד מנהג קדום ורווח שהוזכר בדבריהם של "מיסדי המנהגים" כגון מהרי"ל ואבודרהם. הוא מסביר עוד שבגלל זאת דייק בלשונו וכתב "והעם נהגו שלא לברך", ולא "נוהגים", כפי שהוא מתנסח בדרך כלל. חריגה זו נועדה לרמוז שמדובר בהנהגה חדשה שהתפשטה בעם, שהיא אכן מנוגדת להוראתם של חכמי הדורות הקודמים. אולם לאחר מכן, מבהיר הרמ"א באריכות מדוע במקרה זה דעתו נוטה למה שהעם נהגו, ולא למה שגדולי הראשונים פסקו על פי מסכת סופרים.

טענתו המרכזית היא שקריאה זו אינה מצווה או חובה, ולכן אין לברך עליה ברכת המצוות. ואולם על הרמ"א להתמודד עם קושי גדול – וכי לא ידעה מסכת סופרים שאין מצווה כזאת? עונה הרמ"א, שאפשר להסביר את דברי מסכת סופרים בשתי דרכים אחרות, שעל פי הן אין מקור למנהג האשכנזי העתיק.

הסבר אחד הוא שמסכת סופרים אינה מדברת באותן קריאות שנתיות הנהוגות אצלנו, אלא באדם פרטי המשכים בבוקר כדי ללמוד תורה. גם מגילת רות תורה היא, וקריאתה מחייבת ברכת המצוות. על כן, אדם שטרם בירך ברכת התורה, חייב לעשות זאת עובר לקריאתו. הנוסח המיוחד "על מקרא מגילה" מותאם לאותו "סוג" של תורה שבו הוא עוסק. בכל אופן, כאשר אנו קוראים את המגילות לאחר שכבר בירכנו ברכות התורה בבוקר, איננו חייבים לברך שוב.

קריאת המגילות – על ידי הציבור או על ידי יחידים?

ההסבר השני של הרמ"א מאלף, שכן ממנו ניתן ללמוד דבר חשוב ומפתיע לגבי האופן שבו קראו את המגילות בבית הכנסת.

נניח, אומר הרמ"א, שמסכת סופרים אכן מדברת על מנהגנו, לקרוא בחמש המגילות במועדים קבועים בלוח השנה. אבל מסתבר, אומר הרמ"א, שמדובר בקריאה שהיא שונה מאוד מן הקריאה שאותה הכיר הרמ"א בימיו.

ואפשר שבימיהם היו רגילים שאחד היה קורא מגילות אלו לפני העם להשמיע קריאתם את שאינו בקי, ולכן כתב לברך עליהם כמו בשאר דברים שקורין או מפטירין בהם בציבור. ולכן בזמן הזה שאין נוהגים כן רק באיכה ובמגילה אין לברך על האחרים. כי מה שכל יחיד קורא מגילות אלו אינו אלא קריאה בדברי מגילות אלו כקורא בתורה בעלמא, ואין כאן כבוד ציבור לברך מאחר שכל יחיד קורא בעצמו. ותדע שהרי מה שמברכים העולים לקרות בתורה אינו אלא משום כבוד ציבור כמוזכר בדברי התוספות והרא"ש פ"ק דברכות. כ"ש בקריאות אלו שאין כאן כבוד ציבור מאחר שכל יחיד קורא לעצמו.          (שו"ת הרמ"א לה).

כאן מציע הרמ"א שהצורך בברכה תלוי באופן הקריאה. המנהג על פי מסכת סופרים הוא ככל הנראה שאחד קורא לציבור, וכל הציבור מקשיבים. קריאה כזאת מצדיקה ברכה לפניה, משום כבוד הציבור, כדוגמת קריאת התורה בציבור שעליה תיקנו ברכה. ואולם אנחנו, אומר הרמ"א, נוהגים לקרוא כל אחד בעצמו את המגילה, חוץ מאיכה ומגילת אסתר, ולכן וודאי שבשלוש המגילות האחרות אין כל מקום לברכה.

אנו מופתעים לגלות שבימיו של הרמ"א, לא נקראו כל המגילות בציבור על ידי חזן. מי שהיה מבקר בבית הכנסת של הרמ"א בעיר קראקא בשבת חול המועד פסח, היה רואה את כל הציבור קורא בו זמנית את שיר השירים, משל היה שיר של יום, או פיטום הקטורת.[4]

למען האמת, הדיוק במקורות מוכיח בעליל שכך עשו תמיד. הנה כך כתב תלמיד רש"י במחזור ויטרי:

וקורין כל הציבור ספר קהלת מיושב. (מחזור ויטרי שפ).

בהתאם לכך, כתבו הפוסקים שחייבו ברכה, שכל אחד מהציבור מברך בעצמו על קריאתו. כך כתוב במהרי"ל:

שיר השירים קודם קריאת התורה. ומברך כל אחד על מקרא מגילה.         (מהרי"ל סדר התפילות של פסח).

מגילת רות אומרים ביום שני וכל אחד מברך לפניה על מקרא מגילה.        (שם הלכות שבועות).

המציאות הזאת, טוען הרמ"א, מכילה סתירה פנימית. ברכה יכולה להיאמר רק על קריאה בציבור, כלומר כאשר אחד קורא עבור כל הקהל.

לסיכום, במשך מאות שנים נהגו באשכנז שכל אחד מהציבור מברך "על מקרא מגילה", וקורא בעצמו את המגילה מתוך הספר שהיה לפניו (להוציא איכה ואסתר). מסיבה בלתי ברורה, בימי הרמ"א כבר נהגו לומר את המגילה ללא ברכה לפניה, וזה המנהג שבו תומך הרמ"א עצמו בדיעבד.

עמדת הגר"א הראשונה והמאוחרת

הגר"א בביאורו אינו מאריך בדחיית טענותיו של הרמ"א, ורק מביא את מסכת סופרים ואת הפוסקים הקדמונים שנהגו על פיה:

לברך אף שאינם כתובים בגליון, וכל שכן כשהם כתובים בגליון כספר תורה. וכן מנהג כל הראשונים.
                                           
(ביאור הגר"א או"ח תצ).

הוא מציין שמברכים על אף שבידי הקהל אין מגילה כתובה על קלף, רק ספרים מודפסים.

מדבריו עולה שהוא מצדד בהחלט במנהג הקדום. הגר"א אינו יחידי בזה, והוא מסתמך בפירוש גם על כמה פוסקים הקרובים לזמנו: בעל "הלבושים", בית חדש, ומגן אברהם.[5]

אלא שכאן עלינו לחזור שוב ל'מעשה רב':

קורין המגילה בניגון וטעמים ממגילה הנכתבת בגליון כספר תורה עם עמודים, ואחד קורא וכולם שומעין. והקורא מברך שתי ברכות – על מקרא מגילה ושהחיינו.

אם המחבר של מעשה רב מציין שקוראים את המגילה בטעמים מתוך קלף, ושכל הקהל הקשיב לקריאה הציבורית, אפשר להניח שאלה היו חידושים של הגר"א. מסתבר שאין הספר מציין מנהגי הגר"א שהיו כמובנים מאליהם, כאלה שלא היו שונים מהמקובל בכל מקום. מכאן שבכלל קהילות ליטא ופולין, נהגו שכל אחד אומר את המגילה לעצמו, שלא בטעמים של קריאה בציבור. השינויים האלה מהווים פיתוח נוסף, מעבר לעמדת הגר"א עצמו כפי שהיא מופיעה בביאורו לשולחן ערוך.

בנוסף, הנהיג הגר"א ברכת שהחיינו על המגילות. החידוש שבדבר בולט על רקע כל המקורות שראינו, שכן אף אחד מהם אינו מזכיר ברכת שהחיינו בהקשר זה. ברור לגמרי ש מעולם לא נהג איש לברך שהחיינו על המגילות (חוץ ממגילת אסתר) לפני הגר"א.

 

ובכן, התיאור ב'מעשה רב' מעיד שבסופו של דבר, לא הסתפק הגאון בחיוב ברכת המצוות כפי שהייתה נהוגה מדור דור, אלא קידם את הרמה ההלכתית של קריאת המגילות במספר מובנים: נדרשת מגילה כתובה על "גליון" (קלף); נדרשת קריאה ציבורית בטעמים, על ידי חזן שלקריאתו מקשיבים כולם; וחוץ מברכת המצווה, יש לברך גם "שהחיינו". ככל הנראה, אנו עדים כאן לשינוי תפישתי, העומד מאחורי השדרוג הזה, שהתחולל אצל הגר"א. משימתנו הבאה תהיה לנסות להבין את ההתפתחות הזו.

לפני שניגש לעיקר הדיון הזה (שיישאר לשיעור הבא), נבהיר את השאלה העומדת לפתחנו. ראינו שלאורך הדרך, נאמן הגר"א לחובת ברכת המצוות על כל המגילות. ההבדל בין עמדתו המקורית (ביאור הגר"א) למאוחרת (מעשה רב) היא בשאלה האם ברכת המצווה מחייבת גם את ההקפדות והשדרוגים האחרים שהזכרנו.

באופן כללי, ניתן לומר שנקודה זו היא במוקד המחלוקת בין המחייבים לבין השוללים את הברכה. לדוגמה, ראינו שהרמ"א בתשובתו אומר שעל קריאה שאיננה ציבורית אין לברך. הוא גם מעלה טענה נוספת – אילו הייתה חובת ברכה, היה צורך לקרוא את המגילה דווקא מתוך קלף, כמו מגילת אסתר. מכיוון שלא נהוג להקפיד על כך, הדבר מוכיח שאין מברכים. לעומת זאת, פוסק אחר, מהר"י ברונא, דחה את הגישה המצויה ברמ"א:

ואומר אני כיון דלא נתקן לקרותו, דלא אשכחן במשנה וברייתא וגמ' דנתקן לקרות ברבים אלא מגילת אסתר לפרסומי ניסא... אבל איכה לא ניתקן לקרותו ברבים אלא כל יחיד ויחיד קורא, וכל מי שקורא מברך כיון שהוזכר במס' סופרים... ולהכי נמי אין להקפיד היאך נכתב, מאחר שלא נתקן לקרות איכה ברבים, לא נצטוינו לגוללו ולתופרו בגידין.         (שו"ת מהר"י ברונא טז).

כלומר, קריאת איכה ושאר המגילות היא מראש בדרגה נמוכה יותר ופחות קפדנית ממגילת אסתר. מדובר בקריאה שמעולם לא הוטלה על הציבור, אלא על כל יחיד ויחיד, ועל כן אין צורך בקלף. אך גם על קריאת יחידים שאינה מהקלף – יש צורך בברכה.

בביאורו לשולחן ערוך, הסכים הגר"א עם דברי מהר"י ברונא, וסבר כמוהו שחובת הברכה עומדת לעצמה; אבל מעמדתו הסופית נראה שחזר בו מכך, והסכים לרמ"א, שהברכה חייבת להתלוות לפרטים ודרישות נוספים באופן הקריאה ובטיב הספר שמתוכו קוראים. אלא שבמקום לסגת מחובת הברכה, הוא הרחיב את הדרישות וחייב לא רק ברכת המצווה, אלא גם את כל הדינים הנוספים המתלווים לה.

אך כאמור, עלינו להבין יותר את טיבו של המהפך הזה. במה נחלקו שתי התפישות הללו – זו המחייבת ברכת "על מקרא מגילה" בלי קשר לפרטים אחרים, לעומת הדעה הגורסת שקריאת היחידים שהייתה נהוגה באשכנז אינה יכולה להצדיק ברכת המצווה בשום אופן? ומדוע אימץ הגר"א בסוף את הדרך השנייה? על כך - בשיעור הבא.

 



[1] המתח שבין שני הטיפוסים הוא תופעה המוכרת מעת לעת בין גדולי תורה ורוח. לפני שלושה דורות גער החפץ חיים בעילוי אחד שנהג להתבודד בתלמודו ולא להתערב בענייני הציבור. גם אני יכולתי לנהוג כמוך, טען כלפיו הצדיק, ולהגיע למדרגות עצומות – אלא שמצב הדור אינו מאפשר לנו את המותרות האלה. בהמשך חייו, עלה אותו עילוי לארץ ישראל ודווקא שם הפך את עצמו למשפיע, ונודע ברבים בתואר "החזון איש".

[2] עוד נעמוד על כך להלן, על פי תשובת הרמ"א. הדבר קצת תלוי בתיארוך ראשית מנהג קריאתם הקבועה של המגילות במועדים. קריאת רות בשבועות מוזכרת כבר במדרש רות רבה, שצוטט בילקוט שמעוני תקצו ובמגן אברהם לאורח חיים תצ. מסכת סופרים נערכה בתקופת הגאונים, פחות או יותר במקביל לעריכתו של מדרש רות.

[3] וכן הדבר עד היום.

[4] הדיון סביב המגילות מזכיר את המחלוקת בפוסקים סביב אופן קריאת ההפטרה בשבת. יש הנוהגים שהקהל מקשיב לחזן, ויש שהנהיגו שכולם קוראים עמו יחד; ושאלה זו מתקשרת לטיב הספר שמתוכו קוראים – כתוב על קלף כהלכתו, ספר מודפס וכו'. לא נאריך בזה כאן. עיין באורח חיים רפד ובפוסקים שם, ואנציקלופדיה תלמודית כרך י עמ' ד.

[5] המגן אברהם, בעקבות כמה ספרי מנהגים, מחריג את קהלת, וכותב שאין לברך עליה. זאת משום שמעמדה כאחד מכתבי הקודש שנוי במחלוקת; אך הגר"א דוחה זאת, ולדעתו יש לברך על כל המגילות – "שכולן שווין לברכה זו, וכן עיקר".