ברכה על מנהג

  • הרב אוהד פיקסלר
בשיעור זה נעסוק בשאלת ברכה על מנהג. נבחן את שיטת הרמב"ם בנושא ברכה שאינה צריכה, ברכה לבטלה וברכה על מנהג. לאחר מכן נבחן את פסיקות השו"ע בנושא, וננסה להבין את שיטתו.
א. שיטת הרמב"ם בדין ברכה שאינה צריכה
דין ברכה שאינה צריכה מופיע בגמרא במסכת ברכות:
הא גופא קשיא! אמרת, "המבדיל בתפלה משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס", אלמא: תפלה לחודה סגי, והדר תני: "אם הבדיל בזו ובזו - ינוחו לו ברכות על ראשו", וכיון דנפיק ליה בחדא - אפטר, והויא ברכה שאינה צריכה. ואמר רב ואיתימא ריש לקיש, ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: כל המברך ברכה שאינה צריכה - עובר משום "לא תשא" (שמות, כ', ו; דברים, ה', י)!
(ברכות לג:).
בעקבות הגמרא, הרמב"ם פסק כך:
כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן. 
(א' ,טו).
רבים מהאחרונים[1] דייקו מדברי הרמב"ם הללו כי לשיטתו איסור ברכה לבטלה הוא מהתורה. אולם, הרמב"ם אינו מתייחס לדין ברכה שאינה צריכה בהגדרת המצווה בתחילת הלכות ברכות ובדינים הבסיסיים שלהן, אלא רק לאחר מכן, במסגרת קבוצת הלכות העוסקות בעניית אמן, ומכך אפשר להבין, וכן מלשונו בנושא, שלא מדובר באיסור דאורייתא. אולם, בתשובה בנושא הרמב"ם כותב במפורש שמדובר באיסור תורה: [2]
השאלה הששית שאלה בדבר מה שקוראים אנשי צור המגילה בי"ד וט"ו ומברכין בשניהם לפניה ולאחריה, האם הם עוברים בזה משום ברכה שאינה צריכה אם לאו?
התשובה: ... וקורין בט"ו ואין מברכין לא לפניה ולא לאחריה, לפי שברכה שאינה צריכה אסורא דאוריתא היא, משום שהוא נושא שם שמים לשוא, ולא ייעשה זה מספקה. וזה עיקר שסומכין עליו לא (בקריאת) המגלה לבד, אלא בכל מצוה, בין מדאוריתא בין מדרבנן, כשמסתפק אדם, אם הוא חייב בה אם לאו, עושה אותה בלא ברכה. ואם ינצחו ההמון וקהל האנשים וידבקו במנהג וימשיכו לברך בט"ו, ראוי לכל תלמיד חכמים וירא שמים לסור מזה ולהמנע מלענות אמן על זאת הברכה והדומה לה. וכל מי שעונה אמן על ברכות לבטלה או ברכות שיש ספק בחיובן ומתירן ללא שיקול דעת, הרי הוא עתיד ליתן את הדין.
(קכ"ד).
יש להבין כיצד ברכה שמקורה מדברי סופרים, גוררת איסור דאורייתא כאשר היא נאמרת לבטלה. נראה כי לפי הרמב"ם עצם השימוש במטבע של לשון הכולל שם שמים ללא תועלת אסור מהתורה כדין שבועה (ראו בהרחבה בעניין זה בפירוש יד פשוטה על אתר); חכמים הגדירו מה נחשב לצורך ומה שלא לצורך, ומרגע זה אמירה ללא צורך חוזרת לדין תורה. גם יסוד שבועת שווא הוא בהגדרת בני האדם לשאלה מהו שווא,[3] ולכן הרמב"ם השווה בין דין ברכה שאינה צריכה לבין שבועת שווא.
ב. שיטת הרמב"ם בברכה על מנהג
הרמב"ם בתשובה לעיל עסק במקרה של ספק, וכתב כי בכל המקרים האלו יש להכריע כי ספק ברכות להקל, ולכן אסור לברך. בהלכה האחרונה בהלכות ברכות הרמב"ם עוסק בשאלה האם יש לברך על מנהג:
כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שמנהג נביאים הוא, כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, ואין צריך לומר מנהג חכמים, כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח, אין מברכין עליו. וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו, עושין אותו בלא ברכה. ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות, וכן דוד אמר "בכל יום אברכך" (תהלים, קמ"ה, ב).
כתב הראב"ד: נראה לי שלא אמרו אלא על חולו של פסח בלבד, אבל על של ראש חודש בברכה תקנוהו כדי לפרסמו שהוא ראש חודש. ואנו מנהגנו לברך בכולן, ואין לנו ללמוד מערבה לפי שאין בה לא שבח ולא הודאה בנטילתה, ומה צורך בברכה? אבל קריאת ההלל בימים המקודשים וקרבן מוסף בהם, אם תקנו בהן ההלל משום היכר לקדושתן יפה עשו, וצריך ברכה. עכ"ל.
(י"א, טז).
הגמרא במסכת סוכה (מד:) אומרת שלא מברכים על חיבוט ערבה כיוון שמדובר במנהג נביאים; הרמב"ם הרחיב קביעה זו לכל המנהגים, וקבע שאין לברך עליהם. ברם, ראשונים אחרים כדוגמת הראב"ד ור"ת בתוספות (ראו בהמשך השיעור) חילקו בין המקרים. לשיטתם, יש להבחין בין חיבוט ערבה לבין מנהגים אחרים כגון קריאת הלל שיש בהם אמירת שבח ומעשה מיוחד, ועל מנהגים כאלו כן מברכים, ואכן למנהג האשכנזים מברכים על מנהגים כגון קריאת הלל (ונרחיב בכך בהמשך).
בנושא זה מצאנו פסיקה נוספת של הרמב"ם בהלכות מילה:
וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שהוא אינו זכר ודאי.
השגת הראב"ד: אם אנדרוגינוס ספק מברך עליו מפני שהוא ספק דאורייתא, ועל ספק דאורייתא מברכין, חוץ מן הדמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הן.[4] עכ"ל.
(ג', ו).
בהלכה זו הראב"ד חולק על הרמב"ם גם בנוגע לברכה על ספק, ולשיטתו אם הספק הוא מן התורה יש לברך. גם בנושא זה מצאנו תשובה של הרמב"ם:[5]
 (לחכמי לוניל). שאלה על מה שכתוב בפרק שלישי גר שמל עד שלא נתגייר וכו' עד וכן אנדרוגינס אין מברכין על מילתו מפני שאינו ודאי. יורנו אדוננו: והלא ספק תורה, הוא ועל ספק דרבנן הוא דלא מברכין, אבל על ספק דאורייתא מברכינן חוץ מהדמאי, מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הם, כדאמרינן בפרק במה מדליקין.
תשובה, הדברים ידועים שכל ברכה שהיא על מצוה, מדרבנן היא, בין שתהיה המצוה מדבריהם בין שתהיה מן התורה, וחכמים הם שתקנו הברכה. והם שאמרו שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא וגו'. לפיכך, כל דבר שיסתפק לנו אם עשיית דבר זה מצוה שנצטוינו או לא נצטוינו, בין שהיה הצווי על אותה עשייה מדבריהם ובין שהיה מן התורה, עושין אותו דבר בלא ברכה... ומינה אתה למד את כל המצות שיסתפק לך אם טעונה ברכה אם לאו, עושין אותה בלא ברכה, כמו שבארנו בסוף הלכות ברכות. וזהו העיקר שסומכין עליו.
ואותן הדברים האמורין בפרק במה מדליקין (שבת כג.) בעניין אחר הן אמורין, וזה פירושם: שנינו בגמרא על ברכת נר חנוכה היכן ציונו, והשיב רב אויה מ"לא תסור" (דברים, י"ז, יא) ורב נחמן מ"שאל אביך" (דברים, ל"ב, ז). שמענו מדברי שניהם, שכל מצוה שהיא מדבריהם מברכין עליה "אשר קדשנו במצותיו וצונו" וגו'. והותיב רב עמרם על שניהם ממעשר דמאי, שהרי הוא מדבריהן, ומפני זה מפרישין אותו בלא ברכה, שמע מינה שאין מברכין על כל מצוה שהיא מדבריהם. ופריק אביי, דבר שעיקר תקנתו מצוה מדבריהם ולא תקנתו מפני הספק, תקנו עליו ברכה, כגון נר חנוכה ומקרא מגילה וערוב ונטילת ידים. אבל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק, לא תקנו עליו ברכה. והקשינו על אביי לפי הדין פירוקא, והרי יום טוב שני שעקר תקנתו מפני הספק, ותקנו על יום טוב שני כל הברכות התלויות ביום טוב ראשון. ופריק אביי ואמ' התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה, ולהכי תקנו לו ברכה, אבל שאר הדברים שעקר תקנתם מפני הספק, לא תקנו להם ברכה, כגון על מעשר דמאי...הילכך, כל דבר שנמצא בפירוש לחכמים שמברכין עליו, בין שיהיה ודאי מדבריהם, כגון נר חנוכה ומקרא מגילה, בין שהיה ספק מדבריהם, כגון יום טוב שני, מברכין עליו, ודבר שלא תקנו עליו חכמים ברכה בפירוש אין מברכין עליו. וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבים בה או אם אין אנו חייבים בה, לא תקנו חכמים לה ברכה, אף על פי שיראה מן התורה, כמו שנתבאר מדבריהם בסוכה דשמיני [ספק שביעי], והוא הדין בכסוי הדם מן הכוי, והוא הדין לכל ספק מצוה.
(של"ג).
הקריטריון העולה מדברי הרמב"ם הוא שיש לבחון את אופי תקנת חכמים: ישנם מקרים שחכמים קבעו ברכה על ספק וכן יתכן שהם קבעו ברכה על מנהג, ובמקרים אלו יש לברך. אולם, במקרים של ספק שלא נאמר בהם באופן חד משמעי שיש לברך - אין לברך. בדומה לכך כותב גם המאירי (סוכה מד.) - יש מנהגים שהם דרך תקנה ועליהם מברכים, לעומת מנהגים שהעם נהג מעצמו, ועליהם אין לברך.[6]
ג. שיטות נוספות בראשונים
כעת נסקור בקצרה את שיטות הראשונים החולקים על הרמב"ם.[7]
המשנה במסכת פסחים (ד', ד) קובעת כי הדלקת נר ביום כיפור תלויה במנהג. כיום מקובל שמדליקים נר של יום טוב ובערב יום כיפור, וכפי שכתוב גם בירושלמי (על אתר), שהמנהג המובחר הוא להדליק נר. הרא"ש מביא את דברי המשנה והתלמודים במסכת יומא ומוסיף בסיום הדברים:
ויראה שיש לברך על הדלקת הנר, כמו בשבת, משום שלום בית.
(רא"ש, פסחים, ח', כז).
הרא"ש כותב שלא רק שהמנהג הפך להלכה למעשה, אלא שיש גם לברך עליו. נראה שההסבר לכך הוא שכיוון שהתקבל שמעמד נר של יום כיפור הוא כשל יום טוב, יש מצווה להדליקו משום שלום בית (עיינו בשפת אמת במסכת פסחים על אתר). המרדכי חולק על הרא"ש:
אבל המרדכי כתב בפרק מקום שנהגו (סימן תר"ט) דאין מברכין, משום דקתני "מקום שנהגו להדליק מדליקין", אלמא ליכא מצוה, ואין לומר "וצונו" משום מנהג. ובפרק במה מדליקין (שבת סימן רע"ג) כתב נראה דביום הכפורים בלא שבת אין מברכין על הדלקת הנר, דלא חשו לשלום בית אלא בשבת, משום כבוד שבת. ובספר המצות כתב יום הכפורים שחל להיות בשבת מדליקין בלא ברכה הואיל ואינו בא לצורך אכילה, עכ"ל.
(בית יוסף, או"ח, סימן תר"י).
המרדכי מעלה את אחד הטיעונים המרכזיים נגד ברכה על מנהג: כיצד ניתן לומר "וציוונו" אם אין חיוב לעשייה? תוספות התמודדו עם שאלה זו במספר מקומות, למשל במסכת סוכה:
...דליכא למימר וצונו דמנהג בעלמא שהנהיגו העם ואפילו בכלל לא תסור ליתיה...ויש מדקדקין מתוך כך דלא מברכינן אהלל דראש חודש, שאינו אלא מנהג...ור"ת אומר דאין ראיה מערבה להלל, דערבה אינה אלא טלטול, וכיון דלאו תקנתא היא אלא מנהגא, לא חשיבא למיקבע לה ברכה. אבל קריאת ההלל לא גרע מקורא בתורה, ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני ימים טובים של גליות, ואינו אלא מנהג בעלמא...
(סוכה מד:, ד"ה "כאן").[8]
תוספות דנים בשאלה האם מברכים על חיבוט ערבה, קריאת הלל בראש חודש ומצוות יום טוב שני. שיטתו העקרונית של ר"ת היא שמברכים על מנהג, כגון הלל בראש חודש ויום טוב שני, והוא מחלק בין מנהגים אלו לבין חיבוט ערבה. תוספות מביאים ראייה לשיטתם מיום טוב שני של גלויות, אך הם אינם מסבירים, לכאורה, כיצד ניתן לברך על מנהג, דהיינו כיצד ניתן לומר "...במצוותיו וציוונו..." אם אין ציווי.[9]
השאלה לגבי ברכה על מנהג דומה לשאלה ששאלה הגמרא לגבי ברכות על מצוות דרבנן:
היכן צוונו? רב אויא אמר מ"לא תסור" (דברים י"ז, יא), רב נחמיה אמר "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים, ל"ב, ז).
(שבת כג.).
ניתן להבין שהפסוק "שאל אביך ויגד לך" תקף גם לגבי מנהגים, ולכן על פי תשובה זו בגמרא ניתן לברך גם על מנהגים.
הנצי"ב בפירושו העמק שאלה דן ביסוד מחלוקת הראשונים בעניין ברכה על מנהג (ויקהל, שאילתא ס"ז אות ג). הוא מקשר בין מחלוקת הראשונים בנוגע לנידוי על מנהג (לשיטת הרמב"ם לא מנדים ולשיטת והרז"ה והשאילתות כן מנדים) לבין המחלוקת בנוגע לברכה על קיום מנהג, ולדעתו יסוד שתי המחלוקות זהה - האם למנהג הוא בעל מעמד הלכתי של כעין מצווה דרבנן או לא.
ד. שיטת השו"ע בברכה על מנהג
שיטת השו"ע בשאלה ברכה על מנהג אינה ברורה. בנוגע להדלקת נרות בערב יום כיפור הוא פוסק כך:
יש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יום הכפורים. הגה: וכן המנהג במדינות אלו.[10]   
 (או"ח, תר"י, ב).
לפי כללי פסיקה של השו"ע, כאשר הוא מביא "יש אומרים" ולא מביא חולקים או דעה אחרת בסתם אז פוסקים להלכה כשיטה זו. אם כן, לפי השו"ע עולה שמברכים על מנהג הדלקת נר בערב יום כיפור.
פסיקה דומה מופיעה לגבי הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת, שגם היא מנהג ולא הלכה:
ומדליקין ומברכין (בבית הכנסת) משום פרסומי ניסא.
(שם, תרע"א, ז).
מאידך, בשאלת ברכה על הלל בראש חודש, הוא פוסק שלא לברך:[11]
...וקורים הלל בדילוג, בין יחיד בין צבור. ויש אומרים שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרוא את ההלל...והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגין בכל ארץ ישראל וסביבותיה. הגה: ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו. וכן נוהגין במדינות אלו. מ"מ יזהר אדם לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור...
(שם, תכ"ב, ב).
האחרונים דנו בסתירה בדברי השו"ע ובהסבר שיטתו,[12] ומצאנו שלוש הצעות להסבר פסקי השו"ע. ההסבר הראשון (אשר הובא גם בקצרה בחכם צבי [פ"ח] אך נדחה על ידו) מוזכר בביאור הגר"א (סימן תרע"א). לפי הסבר זה מברכים על מנהג שמהווה פרסומי ניסא כמו שמברכים על הלל בערב פסח בבית הכנסת. לא ברור כיצד הסבר זה מבאר את נוסח הברכה של "וציונו" וכן מדוע פרסומי ניסא זוקק ברכה מיוחדת.
הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה, הלכות חנוכה, עמוד מ"ד) מביא תירוץ נוסף, לאור דברי רבינו ישעיה מטראני:
שכל דבר שהוא חובה ונהגו להוסיף עליו, כגון הפטרה שנוהגת שחרית מתורת חובה והסיפור לנהוג כן גם במנחה, יש לברך על אותו מנהג.
(סוכה, מד:).
לפי הסבר זה, מנהג שהוא הרחבה של הלכה מקובלת זוקק ברכה, בתור הרחבה של הדין הבסיסי. לכן, יש לברך על הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת הואיל והדלקה בבית היא מצוות חכמים. כך נראה להסביר גם בנוגע להדלקת נר בערב יום כיפור - מדובר על הרחבה של הדלקת נר שבת ויום טוב. בראש חודש, לעומת זאת, אין צד של חיוב מצוה לקרוא הלל, ולכן אין לברך על מנהג זה.
תירוץ זה דומה מאוד להסבר הגרי"ז למחלוקת הראשונים בנוגע לברכה על מנהג:
והנראה פשוט, דלדעת הרמב"ם הא דאין מברכין על מנהג לאו משום טעמא דאי אפשר לומר בהו וצונו... דדין מנהגות ככל דברי סופרים...אלא הא דאין מברכין על המנהג הוא זה דין בעצם החפצא שלהם, דלא תורת מצות בהו לברך עליהן, דרק על מצות מברכין, ולא על מנהגות...
(חידושי הגרי"ז על הרמב"ם, הלכות ברכות, פרק י"א).
הגרי"ז מסביר שיש הלכות שיסודן במצווה ויש הלכות שיסודן במנהג, וניתן לברך רק על הלכות שיסודן מצווה, ולא על הלכות שיסודן מנהג. לאור כך הוא מסביר את דברי תוספות, שיש מנהגים שנהגו בהם מתחילה לפי גדרי המצוות, למשל הלל בראש חודש:
אבל בהלל אין הברכה דוקא על חובת קריאתו, רק עצם ההלל עצמו תיקנו בו ברכה, כמו שתקנו ברכה לקורא בתורה... עצם ההלל עצמו תקנו בו ברכה... לא איכפת לן גם אם חובת עשיתו הוא משום מנהג.
לא מברכים על הלכה שיסודה במנהג ונתקנה לפי גדר זה, אך אם גדר המנהג במצווה - ניתן לברך עליו.
הרב עובדיה יוסף מציע הסבר שלישי ליישוב דעת השו"ע לאור דברי הרמב"ם:
בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה...כל מי שאינו עושה בהוראתן - עובר בלא תעשה...אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות. כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים - מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר "על פי התורה אשר יורוך" (דברים, י"ז, יא) - אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם...   
(הלכות ממרים, א', א - ב).[13]
הרב עובדיה מבין שיש לחלק בין מנהגים שנקבעו על ידי חכמים ובין מנהגים שמקורם במנהג העם - יש לברך על מנהגים שנקבעו על ידי חכמי ישראל,[14] אך לא על מנהגים שיסודם בכך שהעם בעצמו נהג בהם[15]. ברם, נראה שיש לבחון את הסבר זה לאור מספר נקודות:
א. כיצד ניתן לדעת האם יסוד המנהג הוא עממי או שהוא נקבע על ידי חז"ל? האם אכן מקור אמירת הלל בראש חודש הוא מנהג עממי, ואילו הדלקת נרות בערב יום כיפור והדלקת נרות בבית הכנסת בחנוכה הוא מנהג שתוקן על ידי חז"ל?
ב. מה ההבדל בין תקנה שחכמים קבעו כמצווה גמורה, כגון הדלקת נרות חנוכה בכלל, לבין מנהג שהם הנהיגו, כגון הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת?
ג. שיטת הרשב"א בתשובה (חלק א', ש"ו, תס"ט) היא שגם למנהג שיסודו עממי יש סמכות כשאר הלכות ותקנות, ואם כן הסבר הרב עובדיה לא מתאים לשיטת הרשב"א.
נראה שניתן להציע הסבר נוסף לפסיקות השונות של השו"ע לאור דיוק בלשונו. השו"ע מביא את שיטות הרי"ף והרמב"ם בנוגע לברכה על הלל בראש חודש, ומסכם הלכה למעשה כך:
וכן נוהגין בכל ארץ ישראל וסביבותיה.
פסיקת ההלכה בעניין זה נובעת ממנהג הציבור. גם הרמ"א בהגהתו שם כותב שיש לברך לאור מנהג הציבור וכן לשונו בנוגע להדלקת נרות בערב יום כיפור. נראה כי בעניין זה השו"ע הכריע לפי מנהג המדינה בכל עניין באופן נקודתי, ואין לו הכרעה חותכת וכוללת בשאלת ברכה על מנהג. מנהג הציבור הוא לברך על הדלקת נרות חנוכה בבית כנסת למרות שיסוד השיטה, לפיה ניתן לברך על מנהגים, סותר את מנהג הציבור בברכה על ההלל. ברם, מכיוון שמדובר על הלכות שיסודן במנהג, ההלכה נקבעת לפי הדרך בה המנהג התקבל הלכה למעשה:[16] יסוד המנהג נוצר על ידי הציבור,[17] וגם הגדרים ההלכתיים נגררים ממעשיהם.[18]
ה. עניית אמן
הרב עובדיה יוסף סובר שאסור לספרדי לברך אמן כאשר הוא שומע ברכה על הלל בראש חודש (חזון עובדיה, הלכות חנוכה, עמוד רצ"ו). פסיקה זו מבוססת בעיקר על תשובת הרמב"ם בסימן קכ"ד, אשר הובאה לעיל: הרמב"ם כותב שיש להזהר מאמירת ברכה שאינה צריכה, וגם אין לענות אמן על ברכה לבטלה או ברכה שיש ספק בחיובה. אולם, הרמב"ם בתשובה לא דיבר על מקרה שבו יש מנהגים חלוקים, ויש לברר האם גם בעניין זה אסור לענות אמן אחרי המברך.
בדברי הפוסקים מצאנו שני הסברים מפורשים וישירים לכך שאסור לענות אמן אחרי המברך ברכה לבטלה: מכיוון שיש בכך חיזוק עוברי עבירה (שו"ת האלף לך שלמה, או"ח נז), או בגלל "מיחזי כשיקרא" (שו"ת משיב דבר, ב', ל).[19] לפי שני הסברים אלו ברור שאין בעיה לענות אמן לאדם שמברך לפי מנהגו, הואיל ואין כאן אדם שעושה עבירה ומדובר בגישה הלכתית לגיטימית.
אולם, שיטת הרמב"ם היא שהעונה אמן על ברכה הרי הוא כמברך ממש:
וכל העונה אמן אחר המברך - הרי זה כמברך.
(ברכות, א', יא).
לפי הבנה זו יש אמנם מקום לומר שאין לענות אמן לאדם המברך על פי שיטתו, אך פוסקים רבים סוברים שניתן לענות אמן אחרי אדם שמברך בהתאם לשיטה לגיטימית בהלכה (ביאור הלכה, רט"ו, ד"ה "ואסור"), או שניתן לברך במקרה של מחלוקת אם המנהג הוא לברך (תרומת הדשן, ל"ד; אשל אברהם, תכ"ב). יתר על כן - על פי דברינו לעיל השו"ע בעצמו סובר שניתן לברך על מנהג אם נהגו לברך, ולכן נראה שאם אדם נוהג לברך גם מי שלא נוהג לברך יכול לענות אמן. בנוסף לכך, הנצי"ב (משיב דבר, חלק ד', סימן ט"ז) כותב שאף לשיטת הרמב"ם, למרות שאין חובה לברך על מנהג - מותר לברך עליו, וכך סובר גם הרב שלום משאש (תבואות שמש, ס"ח).[20]
 
 
**********************************************************
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ח
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
**********************************************************
 
 
 
 
[1]   עיינו במקורות המובאים בשו"ת יביע אומר, חלק א', סימן ל"ט.
[2]   הרב עובדיה יוסף (שם) החמיר בדין ברכה שאינה צריכה לאור דברי הרמב"ם, והבין שלשיטתו יש איסור תורה בכך. הרב קאפח (על אתר) סובר שלא לוקים על איסור זה, וההשוואה לשבועת שווא היא רק להגדרת האיסור מדאורייתא, אך אין עוברים על לאו. הגרש"ז הסביר כי לדעת הרמב"ם איסור ברכה שאינה צריכה הוא מדרבנן (שו"ת מנחת שלמה, חלק א', סימן י"ט). הנימוק לכך הוא שברכה אינה שונה מתפילה, וכמו שלתפילה אין קצבה כך גם לברכה, אך רבנן אסרו ברכה שאינה צריכה כדי לחזק את מעמד הברכות.
[3]   עיינו הלכות שבועות, א', ד - ז; ה', כא - בג.
[4]   דברי הראב"ד לגבי ברכה על דמאי יתבררו להלן בתשובת הרמב"ם, אם כי הרמב"ם חולק על הראב"ד בפרשנות דברי הגמרא.
[5]   תשובה זו של הרמב"ם נכתבה לחכמי לוניל. על תשובות אלו כתב אחי, הרב דרור פיקסלר (במאמרו "הישיבה והאקדמיה בההדרת משנה תורה לרמב"ם", צהר, גליון כ"ז), כך:
הר"י קאפח סבר כי כל תשובות הרמב"ם לחכמי לוניל מזויפות (ספר זיכרון לרב ניסים, כרך ב עמ' רלה-רנב). דבר זה הוא קבע על סמך סברא. בשיחות רבות שקיימתי איתו הוא המשיך להחזיק בטענה זו, אך לא שלל טענות שאני העלתי שנסמכו על תשובות אלה. הר"י קאפח הוא היחיד שסבור כך, וכל חוקרי הרמב"ם (הישיבתיים והאקדמאים) חלוקים עליו. ראה תשובתו של הר"י שילת בספר הזיכרון לרב ניסים (שם עמ' רנג-רנו) ודברי רש"ז הבלין בעלי ספר טז עמ' 172-171.
[6]   סברות דומות יעלו בהמשך השיעור, בהסבר שיטת הראשונים שכן מברכים על מנהג.
[7]   נושא זה עולה במספר סוגיות, ונזכיר כאן רק חלק מהן.
[8]   ראו גם תוספות ערכין י., ד"ה י"ח "ימים"; ברכות יד., ד"ה "ימים"; תענית כח:, ד"ה "אמר".
[9]   בהמשך השיעור נזכיר את שיטת הגרי"ז בהסבר מחלוקת הראשונים בנושא ובהסבר שיטת ר"ת.
[10] בשער הציון (סעיף קטן ה') מובאות גם השיטות החולקות, והוא מסיק להלכה שבמקום שאין מנהג קבוע לברך, עדיף שלא לברך.
[11] סוגיה נוספת שממנה עולה שהשו"ע סובר שאין לברך על מנהג היא פסיקתו בנוגע לקידוש בבית הכנסת בזמן הזה (או"ח, רס"ט) - הוא קובע שלא לקדש בבית הכנסת, כיוון שאין היום אורחים האוכלים ושותים בבית הכנסת.
[12] עיינו, למשל, שערי תשובה, סעיף קטן י', אשר העיר על הסתירה בפסיקות השו"ע.
[13] שיטת הגרי"ז שהובאה לעיל מתבססת על דברי הרמב"ם הללו שמנהגות הם כלל דברי סופרים, והוא אינו מחלק בין מנהג שנובע מתקנת החכמים או מנוהג העם.
[14] הרב עובדיה יוסף פוסק שיש להדליק נר בברכה בערב יום כיפור למרות שמדובר במנהג (עיינו יחווה דעת חלק ג', סימן מ"ה; חזון עובדיה, הלכות ימים נוראים, הלכות ערב יום הכיפורים, סעיף ל'). הוא מסביר שלאור כללי פסיקה משמע שדעת השו"ע שיש לברך, ובעניין זה אין לחשוש לדעות הסוברות שלא מברכים על מנהג וספק ברכות להקל. בטעם הדבר הוא מצרף מספר שיקולים:
ומה שלא חשש כאן מרן לכלל ספק ברכות להקל, לפי שהרא"ש הוא עמוד ההוראה ולאורו הולך כל בית ישראל... ולכן אף על פי שכמה אחרונים פסקו שאין לברך, שספק ברכות להקל... מכל מקום אנו נוהגים בזה כדברי מרן השלחן ערוך, ובמקום מנהג אין לומר ספק ברכות להקל, וכמו שכתב בשו"ת תרומת הדשן (סימן ל"ד)...
[15] עיינו גם בדברי המאירי בברכות יד לגבי הלל בראש חודש, וכן בדברי הרדב"ז בתשובה (חלק ו', סימן ב' אלפים, ר"ט).
[16] סברה זו עולה כבדרך אגב בדברי החכם צבי:
ואפשר שהרב"י ז"ל סמך לו על פשיטות דברי הפוסקים שהביא הטור ז"ל שמשמע שהיה מנהג פשוט לברך בימיהם.
(פ"ח).
החכם צבי אינו מסתמך על סברה זו הלכה למעשה והוא דוחה אותה, הואיל והפוסקים מבססים את שיטתם על ברכת הלל בראש חודש.
[17] בשו"ת תבואות שמש, או"ח, סימן ס"ח, דן בשאלה האם השו"ע בא לקיים ולחזק מנהג או שפסק כך מעיקר הדין.
[18] הסבר זה מסתדר גם עם דברי הגרי"ז - הנהגת העם מוכיחה לנו האם הנוהג התחיל כגדר של מנהג או כגדר של מצוה שמברכים עליה.
[19] עיינו באריכות בנושא זה במאמרו של ר' חגי קלעג'י- 'עניית אמן לבטלה', המאיר לארץ, תשס"ו.
[20] א. הרב משאש מסביר בכך את שיטת יהודי מרוקו, אשר נהגו לברך על הלל בראש חודש:
שאין כאן שום חשש ברכה שאינה צריכה במי שרוצה לברך ולקדש ש״ש בעצמו...ישנם יחידים שלבם בוער ורוצים לברך את ה׳ בעצמם גם בברכת הלל וכיוצא בו. ודאי דתבא עליהם ברכת טוב.
     ב. כאמור, שיטת הרב עובדיה היא שאין לברך ואין לענות אמן על ברכת הלל בראש חודש. בדיונו בנושא (חזון עובדיה, הלכות חנוכה, דיני הלל, עמוד רצ"ו, וילקוט יוסף, הלכות שבת, כרך ה', החל מעמוד רפ"ז). הוא מביא את שיטת הרמב"ם וכן את השיטות החולקות וסוברות שאין בעניין זה ברכה שאינה צריכה או ברכה לבטלה ומסכם ששב ואל תעשה עדיף. בנוסף לכך, הוא כותב שאין לומר בעניין זה שהכלל ספק ברכות להקל במנהג לא שייך וכן שמקובל לפסוק כדעת הרמב"ם והשו"ע ואין לנטות מהם. זאת, למרות שחלק מהשיקולים שהרב עובדיה יוסף שולל פוסל בעניין עניית אמן הם שיקולים שהוא מקבל ופוסק על פיהם לגבי ברכה על הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת וכן לגבי ברכה על נר בערב יום כיפור. נראה שבעניין זה הרב עובדיה יוסף פוסק להלכה כמנהג המקובל בנוגע לברכה על המנהג - כל מקרה לגופו. לפי הסברנו לעיל בפסקי השו"ע, הרי שהקריטריון ההלכתי הוא מנהג המדינה בנוגע לברכה, וממילא אין סתירה בין הפסקים השונים והם נובעים ישירות מכוחו וסמכותו של המנהג.