ברכות דף ב – פתיחה למסכת ברכות: גדרה של מצות קריאת שמע

  • יהודה רוזנברג
בשעה טובה אנו זוכים להתחיל את מסכת ברכות. מסכת זו עוסקת בעיקר בברכות השונות שעל האדם לברך, אולם תחילתה של המסכת מוקדשת להלכות קריאת שמע.
הפוסקים העלו מספר אפשרויות בנוגע לגדר קריאת שמע מן התורה:
א. רק הפסוק הראשון הוא מדאורייתא, וכל השאר – מדרבנן (כך משמע מהרשב"א להלן כא ע"א ובמקומות נוספים).
ב. רק הפרשה הראשונה היא מדאורייתא (כך הבין הרשב"א מדברי רש"י ב ע"א ד"ה עד).
ג. שתי הפרשיות הראשונות מדאורייתא (תלמיד רבנו יונה א ע"א באלפס).
ד. אפשרות נוספת, שאותה מעלה הגרי"ד סולובייצ'יק, היא שחיוב שלוש הפרשיות הוא מדאורייתא (אף שחובת קריאת חלק מהפרשיות מבוססת על יסודות שונים, ואכמ"ל).
יחד עם זאת, בגמרא להלן (יג ע"ב) מסופר על רבי, שהיה עסוק בלימוד תורה לרבים, והיה מסתפק בקריאת הפסוק הראשון בלבד. כיצד דברים אלו מסתדרים עם הדעות הסוברות שחיוב קריאת שמע מדאורייתא כולל יותר מפסוק אחד?
היו שהציעו שרבי הסתמך על הדין המובא בירושלמי, שלפיו תלמידי חכמים שתורתם אומנותם פטורים מקריאת שמע. הירושלמי מנמק דין זה בכך ש"זה שינון וזה שינון, ואין מבטל שינון מפני שינון". נראה שהירושלמי מניח שעיקרה של קריאת שמע הוא לימוד תורה, ולכן תלמידי חכמים – שעוסקים בתורה בכל מקרה – פטורים. אמנם, על פי הסבר זה יש להבין מדוע רבי קרא את הפסוק הראשון, ולא ויתר על הקריאה לחלוטין.
אפשר שרבי סבר שבקריאת שמע יש שני יסודות:
א. ייחוד ה'. יסוד זה בא לידי ביטוי גם בקריאת הפסוק הראשון לבדו.
ב. לימוד תורה. על פי יסוד זה יש לקרוא שיעור משמעותי מן התורה, ולא די בפסוק אחד.
[נעיר שהגדרתה של קריאת שמע כלימוד תורה שנויה במחלוקת בין הפוסקים, ויש לדבר זה השלכות בנוגע לחיוב ברכת התורה לפני ק"ש ולמעמדה של ברכת "אהבה רבה". תמצית הדברים הובאה בבית יוסף או"ח סי' מז, ואכמ"ל.]
רבי, שהיה עסוק בלימוד תורה לרבים, היה פטור מחובת קריאת שמע המבוססת על לימוד תורה, אך לא מן החובה המבוססת על ייחוד ה', ולכן הוא הסתפק בקריאת הפסוק הראשון.
אמנם, בהמשך הסוגיא (שם) מסיקה הגמרא שרמת ההשתדלות (ואולי רמת הכוונה) הנדרשת לקריאת הפסוק הראשון שונה מזו הנדרשת לקריאת שאר הפרשיות, ואינה מגבילה דין זה לתלמידי חכמים העוסקים בלימוד תורה לרבים. לאור זאת אפשר להסביר כי גם בקריאת שמע של כל אדם, שיש בה קיום של לימוד תורה מדי יום, יש שתי דרישות:
א. קריאת פסוק כלשהו. זוהי דרישה מינימלית, שאין לפחות ממנה, גם אם הדבר כרוך במאמץ רב.
ב. קריאת כל פרשיות קריאת שמע. דרישה זו רחבה יותר, אך רמת המאמץ שיש להשקיע בה פחותה.
הבחנה זו מזכירה את דברי הגמרא במסכת מנחות (צט ע"ב):
"אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים 'לא ימוש', ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ.
ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ".
הגמרא מציינת את קריאת שמע כשיעור המינימלי לקיום מצוות תלמוד תורה, ומביאה מחלוקת אם ראוי לומר דבר זה לעמי הארץ: מצד אחד – ההכרה בחשיבותו של כל לימוד, ואפילו מועט, עשויה לשכנע את האדם ללמוד ככל יכולתו; ומצד שני – היא עלולה לגרום לו לרפיון והסתפקות באותו מועט. מתח דומה קיים גם בדין קריאת שמע עצמו: מחד – די בפסוק הראשון, ומאידך – יש חובה לקרוא את כל הפרשיות.
נסיים בדבריה של המשנה החותמת במסכת מנחות, המצוטטים גם במסכתנו, ומתאימים ביותר לפתיחת לימוד הש"ס:
"שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים".