ברכות | דף ל | עד פרסה

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בתפילת הדרך, ומביאה את דבריו של רב חסדא, הקובע שניתן לאומרה "עד פרסה". רש"י מביא שני פירושים להגדרה זו:

"עד פרסה – אבל לא לאחר שהלך פרסה.
ובהלכות גדולות מפרש: עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל – עד פרסה, אפילו אין לו לילך אלא עד פרסה, אבל דרך פחות מפרסה – אין צריך להתפלל תפלה זו".

לדעת רש"י אפשר לומר תפילת הדרך רק בתחילת הדרך, ואדם שכבר התקדם פרסה – אינו יכול עוד לומר את התפילה. לעומת זאת, בה"ג סובר שאפשר לומר תפילת הדרך בכל שלב מן הדרך, ובלבד שאורכה של הדרך אינו פחות מפרסה.

שיטת רש"י טעונה ביאור, וכפי שכתב הרא"ש:

כדי להסביר את שיטת רש"י, נציג תחילה שתי אפשרויות להבנת אופייה של תפילת הדרך:
א. בקשת רחמים ותפילה להצלה מן הסכנות האורבות בדרכים.
ב."וכשאתה יוצא לדרך – הִמָּלֵך בקונך וצא" (לעיל כט ע"ב). על פי הבנה זו, תפילת הדרך מהווה מעין נטילת רשות מהקב"ה קודם היציאה לדרך.

אם כן, יתכן שזהו יסוד מחלוקתם של בה"ג ורש"י: בה"ג סובר שתפילת הדרך היא בקשת רחמים, ולכן היא שייכת בכל אחד מחלקי הדרך. על פי הבנה זו יש מקום להגביל את תפילת הדרך רק למקרה שבו נותר עדיין חלק משמעותי מן הדרך, שבו אכן יש סכנה, וכך פסק הטור (או"ח קי): "ואם שכח מלאומרה יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה".

לעומת זאת, רש"י סובר שיסודה של תפילת הדרך הוא נטילת רשות, ולנטילת רשות זו יש משמעות רק אם היא נעשית בתחילת הדרך, ולא לאחר שהאדם כבר הלך כברת דרך משמעותית. כך הסביר זאת המאירי: "שאם לא בירך ביציאתו – מברכה עד פרסה, משם ואילך – אין זה נמלך בקונו".

האחרונים התקשו בהבנת סברא זו, שהרי האדם אינו יודע מהי תשובתו של הקב"ה לתפילתו, וכיצד ניתן להימלך ולהתייעץ בו? בעקבות שאלה זו הציע הצל"ח (לעיל כט ע"ב) שהאדם יודע את תשובתו של הקב"ה על פי הכלל "אם שגורה תפילתי בפי – יודע אני שהוא מקובל" (להלן לד ע"ב). כך גם בענייננו – אם האדם רואה שתפילתו שגורה בפיו, הוא יכול לדעת שדרכו תצליח, ואם לא – הוא יודע שהקב"ה אינו חפץ בהליכתו (אמנם, הצל"ח מגביל זאת רק לחסידים, שיודעים שה' נענה לתפליתם, ולא לאנשים רגילים).

אמנם, נראה שאין צורך להזדקק להסבר זה. הביטוי "המלך בקונך" אינו מלמד על התייעצות שמטרתה קבלת הדרכה, אלא על התייעצות המבטאת כבוד למי שאיתו מתייעצים. כך מצינו (לעיל ג ע"ב), למשל, את התיאור הבא: "מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין". לאחר ההתייעצות באחיתופל, שעצתו היתה "כאשר ישאל איש בדבר האלוהים", לא היה צורך בעצתם של הסנהדרין, אך יש צורך בנטילת רשות המבטאת כבוד כלפיהם. בדומה לזה, על כל אדם להימלך בקונו לפני יציאתו לדרך, ולהראות שיציאתו לדרך נעשית מתוך הכנעה כלפי הקב"ה ונכונות לקיים את רצונו.