ברכות השחר וקורבנות

 

הגמרא (ברכות ס ע"ב) אומרת שבעת ההשכמה יש לברך מספר ברכות המתאימות לפעולות יומיומיות שאנו מבצעים בבוקר.

 

כי מתער, אומר: 'אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא [...] ברוך אתה ה’ המחזיר נשמות לפגרים מתים'. כי שמע קול תרנגולא, לימא: 'ברוך אשר נתן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה'. כי פתח עיניה, לימא: 'ברוך פוקח עיוורים'. כי תריץ ויתיב, לימא: 'ברוך מתיר אסורים'. כי לביש, לימא: 'ברוך מלביש ערומים'. כי זקיף, לימא: 'ברוך זוקף כפופים'. כי נחית לארעא, לימא: 'ברוך רוקע הארץ על המים'. כי מסגי, לימא: 'ברוך המכין מצעדי גבר'. כי סיים מסאניה, לימא: 'ברוך שעשה לי כל צרכי'. כי אסר המייניה, לימא: 'ברוך אוזר ישראל בגבורה'. כי פריס סודרא על רישיה, לימא: 'ברוך עוטר ישראל בתפארה'. [...] כי משי אפיה, לימא: 'ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי [...] ברוך אתה ה’ גומל חסדים טובים לעמו ישראל'.

 

המנהג כפי שהוא מופיע בסידורים שלנו, הוא לומר שתי קבוצות של ברכות מדי בוקר. הראשונה כוללת את "אשר יצר" (הנאמרת ככלל אחרי יציאה מבית השימוש), "אלוקי נשמה" (כפי שהוזכר לעיל) וברכות התורה. קבוצת הברכות השנייה כוללת את חמישה-עשר ברכות השחר, מהן אחד-עשר מופיעות בגמרא שהבאנו. במקום אחר (מנחות מג ע"ב) הגמרא מביאה שלוש ברכות נוספות, ברכות "שלא עשני". הברכה החמישה-עשר, "הנותן ליעף כוח", אינה מופיעה בגמרא וככל הנראה חוברה מאוחר יותר (ראה טור ובית יוסף, אורח חיים סימן מו).

 

בפרק זה נדון בברכות השחר שמנתה הגמרא לעיל.

 

 

 

הגמרא (ברכות לה ע"א) אומרת שאין להנות מהנאות העולם הזה מבלי לברך קודם. למעשה, הגמרא משווה התנהגות כזו למעילה. ככלל השוואה זו מתייחסת רק לברכות הנאמרות על אכילה, שתיה וריחות מסוגים מסוימים. אולם המשנה ברורה (סימן מו ס"ק א) סבור שאותו כלל תקף גם לגבי ברכות השחר: יש לברך לפני הנאה מכמעט כל היבט של מנהגו הטבעי של העולם.

 

הראשונים העלו שאלה מרתקת ומעשית.

 

כפי שכתבנו בפרק הקודם, ניתן להבחין בין שלוש קטגוריות של ברכות: ברכות המצווה (הנאמרות לפני קיום מצווה), ברכות הנהנין (הנאמרות על אכילה, שתיה ובשמים) וברכות השבח (הנאמרות על שמיעה או ראייה של דברים המעוררים רגשות שבח והכרת תודה).

 

באופן ברור, ברכות השחר הן ברכות שבח. אולם יש הסוברים שישנם מספר סוגים שונים של ברכות שבח. מרבית ברכות אלה נאמרות רק אחרי שנחוותה התופעה שעליה מברכים. אם כן, רק מי שאוכל לחם מברך ברכת המזון, רק מי ששומע רעם מברך "שכוחו וגבורתו מלא עולם" ורק מי שרואה הרים מרהיבים או ים אדיר מברך "עושה מעשה בראשית". אולם האם יתכן שחלק מברכות השבח נתקנו על עצם קיומן של תופעות טבעיות, על מנהגו של עולם, ולמעשה אינן תלוית בחוויה של תופעות אלה?

 

הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ז הל’ ז–ט) וראב"ד (שדבריו מובאים בשיטה מקובצת, ברכות ס ע"ב) כותבים שיש לברך ברכות אלה רק בעת שמבצעים את הפעולה הקשורה לברכה. לדוגמה, לפי הגמרא בעת שמהדקים את החגורה על הגוף יש לברך "אוזר ישראל בגבורה", ובעת שנועלים נעליים יש לברך "שעשה לי כל צרכי". לא רק זאת אלא שמי שלא חווה אחת מהתרחשויות אלה, כדוגמת מי שלא שמע את התרנגול קורא בבוקר, לא יכול לברך את הברכה המתאימה! הרמב"ם והראב"ד בבירור משווים את ברכות השחר לברכות השבח שהוזכרו קודם.

 

אחרים מן הראשונים חולקים על דעה זו. הכלבו (סימן א) לדוגמה, כותב שלפי סדורי רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון יש לברך ברכות אלה בלי קשר לשאלה אם אכן נעשה המעשה המסוים. הם רואים בברכות אלה ברכות שבח שנתקנו כדי להלל את הקב"ה על מנהגו של עולם ללא תלות בהנאה או חוויה אישית כלשהי. כך היא גם דעתם של הרמב"ן המופיעה בדברי הר"ן (על הרי"ף, פסחים ד ע"א ד"ה והאי, ומיהו) ושל ר’ יהודה ברצלוני (שו"ת הרשב"א א סימן קנג). דעה זו מבוססת כנראה על התפיסה לפיה ברכות שבח נאמרות על עצם מנהגו של עולם, ובלי קשר לחוויות אישיות או מעשיו של אדם.

 

מעניין לציין שחלק מן הראשונים מבדילים בין ברכות שונות מברכות השחר. הרא"ש (ברכות ט סימן כג), כמו גם בנו, הטור (או"ח סימן מו), גורסים שחלק מן הברכות אכן נתקנו על פעולות מסוימות, כמו למשל לבישת הבגד, עמידה מן המיטה, נעילת נעליים וכו’ ושיש לברכן רק בעת ביצוע אחת מפעולות אלה. ברכות אחרות לעומת זאת, כמו למשל הברכה הנאמרת על קריאת התרנגול, נתקנו על מנהגו הטבעי של העולם ועל כן גם מי שלא שמע את קריאת השכווי חייב בברכה זו.

 

בעוד שהשולחן ערוך (או"ח סימן מו סעיף ח) פוסק שמי שלא נהנה ממושא הברכה צריך לומר גרסה מקוצרת שלה (ללא שם השם), הרמ"א כותב שהמנהג המקובל הוא לברך את כל הברכות הללו ושהן אינן תלויות בחוויה האישית. (עדות המזרח נוהגים כך אף הם, על פי מנהג האר"י ז"ל).

 

 

 

המשנה ברורה (סימן נב ס"ק י) מציג מחלוקת בין האחרונים בשאלה אם מותר לברך ברכות השחר לאורך היום כולו (מאמר מרדכי, נהר שלום, הגר"א), עד חצות היום או עד שעה רביעית, שהיא השעה המאוחרת ביותר שבה ניתן להתפלל שחרית (לדעת רבי יהודה, ברכות כו ע"א). בביאור הלכה, הוא מדגיש שמלכתחילה יש לברך ברכות אלה בשעות הבוקר, עד חצות היום.

 

ר’ יוסף חיים בן אליהו אל-חכם מבגדד (1835–1909), בשו"ת רב פעלים (או"ח חלק ב סימן ח), דן ארוכות בשאלה מרתקת. אונן (מי שנפטר בן משפחתו, טרם הלוויה) פטור ממצוות עשה, כולל ברכות. האם אונן חייב לברך ברכות השחר אחרי הלוויה, אפילו אם מדובר כבר בשעת אחר-הצהריים?

 

המגן אברהם (סימן עא ס"ק א), שדבריו גם מובאים ברב פעלים, סובר שמכיוון שהאונן היה פטור מברכות השחר בשעות הבוקר וזהו עיקר זמנו של החיוב, הוא אינו חייב לברך ברכות השחר מאוחר יותר באותו יום. אולם הרב פעלים חולק על דעה זו בטענה שביסודו החיוב נמשך לאורך היום כולו ועל כן בוודאי שאונן חייב לברך ברכות השחר אחרי הלוויה שאז הוא כבר אינו פטור ממצוות עשה. מחלוקת זו ללא ספק תלויה בשאלה אם החיוב בברכות השחר קשור מעיקרו לבוקר או לחילופין נמשך לאורך כל שעות היום.

 

הלכה למעשה, הגר"א פוסק שמי ששכח לברך ברכות השחר בבוקר יכול לברך כל היום.

 

האם מי שהתעורר באמצע הלילה חייב לברך ברכות השחר?

 

על אף שברכות אלה נקראות ברכות השחר, השולחן ערוך (סימן מז סעיף יג) פוסק שמי שמקיץ מוקדם, עוד לפני שהאיר היום, רשאי לברך ברכות השחר, למעט ברכת "הנותן לשכווי בינה", המתייחסת ליכולת להבחין בהתחלת יום חדש. המשנה ברורה (סימן מז ס"ק ל) מוסיף שניתן לברך ברכות השחר מחצות הלילה ואילך ושבקרב האחרונים ישנה הסכמה שאף את ברכת "הנותן לשכווי בינה" ניתן לברך לפני שהאיר היום, אך טוב יותר לחכות עד הבוקר.

 

 

 

מה לגבי מי שניעור כל הלילה (שאלה נפוצה בליל שבועות או אחרי טיסה ארוכה)? בפרקים א’ וב' דנו בשאלה האם במקרה כזה יש ליטול ידיים בברכה, והאם יש לברך ברכות התורה. אך האם יש לברך ברכות השחר?

 

לכאורה אם נסתמך על הדעה לפיה הברכות נאמרות כחלק מחיוב יומיומי אז נוכל להסיק שמי שניעור כל הלילה חייב בכל מקרה לברך ברכות השחר. כך אכן פוסק הערוך השולחן (סימן מו סעיף יג) כמו גם האר"י ז"ל. אך יש מבין האחרונים שמבחינים בין ברכות הקשורות ישירות לשינה – "המעביר שינה מעיני" ו"אלוקי נשמה" – ובין יתר ברכות השחר. האליה רבה למשל (סימן מו יב), סבור שמכיוון ששתי ברכות אלה מתייחסות לחוויה האישית של האדם, רק מי שהקיץ משנת לילה רשאי לאמרן. החיי אדם (כלל ח סעיף ט) סובר כך אף הוא. מעניין להוסיף שהשערי תשובה (סימן מו יב) אינו חולק על דעה זו בנוגע לברכת "מעביר שינה מעיני" אך לדבריו "אלוקי נשמה" נוסחה בצורה כללית יותר ("ברוך אתה... המחזיר נשמות לפגרים מתים") ועל כן גם מי שניעור כל הלילה צריך לברך ברכה זו.

 

המשנה ברורה (סימן מו ס"ק כד) מביא דעות שונות בשאלה אם מי שניעור כל הלילה יכול לברך "מעביר שינה מעיני" ו"אלוקי נשמה", ומסיק לבסוף שיש להשתדל לשמוע ברכות אלה ממתפלל אחר ולענות אחריו אמן.

בשערי תשובה (סימן מו יב) מצאנו פתרון מעניין אחר. לאחר דיון ארוך ומעמיק השערי תשובה מסכם ואומר שלאור הספק שהעלו אחרונים יש לשמוע את הברכות ממתפלל אחר או לחילופין לישון קמעה במשך הבוקר ולאחר מכן לברכן. על מה מסתמך הפיתרון השני?

 

בבית יוסף (סימן רל"א) מצאנו את דעתם של האגור (סימן ג), ושל ראשונים אחרים שמביא שיבולי הלקט, הסבורים שמי שהתעורר משנת צהריים צריך לברך "אלוקי נשמה". אולם הבית יוסף חותם את הדיון בנושא ואומר שלא כך נהגו.

 

ככל הנראה, השערי תשובה סובר שמכיוון שלדעת פוסקים רבים אפילו מי שניעור כל הלילה צריך לברך את כל ברכות השחר, ניתן לסמוך על דעתם של הראשונים (האגור, ואלה המובאים בשיבולי הלקט) הסוברים שיש לברך ברכה זו אחרי שינה במהלך היום, ולכן הציע את הפיתרון השני ופסק שניתן לברך "אלוקי נשמה" אחרי שינה קצרה בשעות היום.

 

כך גם הביאור הלכה (סימן נב) מציע שמי שמתכנן להישאר ער במשך כל הלילה ולישון ביום שלאחריו ורוצה לצאת לידי חובה לכל הדעות, צריך לדחות את אמירת "אלוקי נשמה" עד אחרי שנת הבוקר שלו, שכן כפי שראינו בבית יוסף שהוזכר לעיל, יש לברך "אלוקי נשמה" גם אחרי שינה במשך היום.

 

לסיכום, על אף שהערוך השולחן פוסק שמי שניעור כל הלילה יכול לברך את כל ברכות השחר, אחרונים אחרים (אליה רבה, שערי תשובה, משנה ברורה) חוששים שמא אין לברך "אלוקי נשמה" ו"המעביר שינה מעיני". לכן, כשניתן, יש לשמוע את הברכות ממתפלל אחר, כפי שנהוג בבוקר שבועות. אך כשלא מתאפשר ניתן בהחלט לסמוך הפוסקים שאינם מבחינים בין ברכות אלה ליתר ברכות השחר.

 

 

 

המשנה ברורה כותב ששאלת חיובן של נשים בברכות השחר תלויה בשאלה אם החיוב תקף כל היום כולו או רק בשעות הבוקר, כפי שכתבנו קודם לכן. בהתאם לפסיקתו שבדיעבד ניתן לברך ברכות השחר אפילו בלילה, (וכפי שפסק גם הגר"א), המשנה ברורה סובר שברכות השחר אינן מצוות עשה שהזמן גרמן, ולכן נשים חייבות בהן. מעניין לציין שלפי דעות מסויימות גם אם נניח שזמנן של ברכות השחר הוא בבוקר, לא ניתן להסיק מכך שהן קשורות מיסודן לשעות הראשונות של הבוקר (בניגוד לקריאת שמע של שחרית למשל). לפי תפיסה זו ברכות השחר נאמרות בבוקר פשוט משום שזהו הזמן הרגיל שבו בני אדם מתעוררים. יתרה מזאת, יש המסיקים על סמך הגמרא (ברכות לה ע"א) שאוסרת להינות מן העולם הזה בלי ברכה, שנשים מחוייבות לברך ברכות השחר בדיוק כפי שהן חייבות בברכות הנהנין.

 

לאחר ברכות השחר אנו קוראים מספר פרשות העוסקות בקרבנות שהובאו לבית המקדש. בכמה מקומות חכמים דנו בחשיבותו של סדר הקרבנות. הגמרא למשל (תענית כז ע"ב) מספרת כך:

 

אמר אברהם: ריבונו של עולם! שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר ליה: לאו. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הודיעני, במה אירשנה? אמר ליה 'קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת' וגו' [בראשית ט"ו, ט]. אמר לפניו: ריבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? – אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני – מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עוונותיהם.

 

במקום אחר (מנחות קי ע"א) הגמרא אומרת:

 

כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.

 

קריאת סדר הקרבנות לא רק מביעה שאיפה ותקווה עמוקה להשבת עבודת המקדש על כנה אלא גם מגשימה את יעודם המקורי של הקרבנות. קריאת סדר הקרבנות מכפרת בדיוק כפי שעשו הקרבנות בשעתו. באמצעות הדיבור נעשה לנו כאילו הקרבנו קרבנות ממש.

 

בשולחן ערוך (או"ח סימן א סעיף ט) מצאנו עדות למנהג לקרוא בשחרית את פרשת הכיור (שמות ל', יז–כא) ואחר כך את פרשת תרומת הדשן (ויקרא ו', א–ו) בנוסף לפסוקים העוסקים בקרבן התמיד (כבש שהוקרב מדי בוקר וערב על המערכה במזבח הנחושת, במדבר כ"ח, א–ח), ופרשת סממני הקטורת ועשייתה (שמות ל', ל, לד–לח).

 

הרמ"א (סימן מ"ז סעיף א) כותב אף הוא "ואומרים פרשת התמיד ויש אומרים סדר המערכה" (יומא לג ע"א). יתרה מזאת, ר' שניאור זלמן מלאדי (1745–1812), כותב בספרו שולחן ערוך הרב (סימן מח סעיף א) "נהגו כל ישראל וקבעו חובה על עצמן לקרות פרשת התמיד בכל יום".

 

לדעת פוסקים רבים גם נשים חייבות באמירת סדר הקרבנות. המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל החדשות סימן מה ב) והאגור (סימן ב, בבית יוסף או"ח סימן מז) פוסקים שנייהם שנשים חייבות לקרוא את פרשות הקרבנות. פסיקה זו מסתמכת על כך שנשים מחוייבות בתפילה (ברכות כ ע"ב) וכפי שנראה, תפילות נתקנו במקום קרבנות. המגן אברהם (סימן מז ס"ק יד) והביאור הלכה (ד"ה נשים) סוברים כך אף הם. בגישה זו מחזיק גם שולחן ערוך הרב (סימן מז סעיף י) הכותב, אגב שהוא מסביר מדוע נשים חייבות בברכות התורה, שעל גברים ונשים כאחד לקרוא את פרשת התמיד משום שהתפילה נתקנה במקומו של קרבן התמיד.

 

חלק מן האחרונים (מור וקציעה סימן מז, יוסף אומץ סימן סז) חולקים על דעתו של האגור, בטענה שנשים מחוייבות רק בקרבנות יחיד (ירושלמי שקלים פ"א ה"ג). יתרה מזאת, על פי הגמרא (לעיל) נשים חייבות בתפילה "משום דרחמי נינהו" ולא משום שהן מחוייבות בהבאת קרבנות.

 

לסיכום, טוב יעשו נשים אם ישתדלו לקרוא לפחות את הפרשה העוסקת בקרבן התמיד.

 

כיצד יש לקרוא את סדר הקרבנות? הפוסקים נחלקו בדרך הנכונה להבין את דברי חז"ל לפיהם קריאת סדר הקרבנות היא תחליף לקרבנות עצמם. לדוגמה, בעוד השולחן ערוך (סימן א סעיף ו) פוסק שיש לברך קרבנות בשעות היום, בזמן שבו הוקרבו הקרבנות בפועל, המשנה ברורה (סימן א ס"ק יז) פוסק שאת פרשת הכיור (שמות ל', יז–כא) ופרשת תרומת הדשן (ויקרא ו', א–ו) ניתן לקרוא גם בין הערביים. המשנה ברורה אף מוסיף שבדיעבד ניתן לקרוא פרשות אלה גם לפני עלות השחר.

 

המגן אברהם (סימן מח) כותב שיש לקרוא קרבנות בעמידה, כפי שהוקרבו בעמידה. השערי תשובה (סימן מח א) חולק עליו וקובע שאין לנהוג כך. ערוך השולחן (סימן א סעיף כו) פוסק כך אף הוא ומסביר שישראל לא הקריבו את הקרבנות בעצמם ולכן אינם צריכים לעמוד בזמן קריאת פרשות הקרבנות. אולם השולחן ערוך כותב שראוי שכהנים יעמדו מכיוון שהם אכן אלה שהקריבו קרבנות בבית המקדש וכך יוכלו לראות את עצמם כאילו עסקו בעבודת הקרבנות.

 

נוסף על הפרשות שהזכרנו כבר, יש הנוהגים לקרוא משניות מפרק ה' של מסכת זבחים, "איזהו מקומן", כמו גם את ברייתא דרבי ישמעאל מהפתיחה לספרא, המפרטת את י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן. מדוע נקראים קטעים אלה מדי בוקר?

 

הגמרא (קידושין ל ע"א) אומרת:

 

אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא [...] לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. מי יודע כמה חיי? לא צריכא – ליומי.

 

על פי גמרא זו יש לחלק את הלימוד היומי בין מקרא, משנה ותלמוד. מבלי להתעמק בהשלכות ההלכתיות של קביעה זו, אנחנו אכן לומדים מעט מכל אלה אחרי ברכות התורה. רב עמרם גאון (המאה התשיעית) קובע בסידורו שגמרא זו היא הבסיס לקריאת קרבנות מדי יום ביומו. בקריאת פרשת התמיד מתמלא החיוב ללמוד מקרא, פרק "איזהו מקומן" ממלא את החיוב ללמוד משנה וקריאת הברייתא דרבי ישמעאל ממלאת את החיוב ללמוד תלמוד.

 

מדוע נבחרו דווקא פרשות אלה?

 

כבר כתבנו שקריאת פרשת התמיד מגשימה את קביעת הגמרא לפיה מי שעוסק בפרשת הקרבנות כאילו הקריב קרבנות בעצמו (תענית כז ע"ב). לגבי "איזהו מקומן", הבית יוסף (או"ח סימן נ) מביא את הרא"ה שמסביר שפרק זה נבחר משום שאינו מכיל ולו מחלוקת אחת. הטור מסביר שאנו קוראים את ברייתא דרבי ישמעאל משום "שהיא תחילת תורת כהנים, שהוא ראש לכל הקרבנות, [ולכן] קבעוה אצל הקרבנות". הכלבו (סימן ג) מסביר שברייתא זו מייצגת את הבסיס לתורה שבעל פה ועל כן ראוי לקרוא אותה מדי יום ביומו.

 

.