ברכות התורה

 

מדי בוקר, יום ביומו, אנו מברכים את ברכות התורה. חז"ל הדגישו במספר מקומות את חשיבותן של ברכות התורה. למשל בגמרא (נדרים פא ע"א):

 

 

המפרשים שואלים האם באמת יתכן שתלמידי חכמים לא ברכו לפני שניגשו ללמוד תורה? הר"ן, בפירושו המפורסם לגמרא זו, מסביר שברכות התורה אכן נאמרו אך לא בכוונה הראויה:

 

 

בפרק זה נדון במקורן, בתכנן ובטבען של ברכות התורה ונסכם את ההלכות הנוגעות להן.

 

 

מן הגמרא (ברכות כא ע"א) משתמע שברכות התורה הן מדאורייתא. הגמרא שואלת כך:

 

 

הרמב"ן, בהשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם (שכחת העשין, מצווה טו), כותב שישנו ציווי מדאורייתא "להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו". לפי ספר החינוך (מצווה תל) זוהי הברכה היחידה, למעט ברכת המזון, שמחוייבת מדאורייתא. ספר החינוך מוסיף ומסביר שעל אף הדמיון בין ברכות התורה לברכת המזון, זמנן של הברכות שונה.

 

 

מכיוון שאך טבעי שאדם יכיר תודה על הנאות גופניות רק לאחר שנהנה מהן, ברכת המזון נאמרת לאחר הסעודה. מהתורה לעומת זאת אנו נהנים באמצעות השכל והתבונה ועל כן אנו מחוייבים להכיר תודה על מתנתו של הקב"ה באמירת ברכות התורה לפני תחילת הלימוד.

 

יש שחולקים על דעה זו וטוענים מנגד שברכות התורה הן מדרבנן. המגילת אסתר למשל, בפירושו לספר המצוות (מצווה טו), סובר שהעובדה שהרמב"ם לא כלל את ברכות התורה בספר המצוות מעידה על כך שהחיוב הוא מדרבנן בלבד.

 

המשנה ברורה (סימן לז ס"ק א) מביא את פסיקתו של רבי אריה לייב גינצברג (1695–1785) בספרו 'שאגת אריה', לפיה ברכות התורה הן מדאורייתא ועל כן בכל מקרה של ספק לגבי החיוב בברכה, יש לברך. בהמשך הפרק נעלה פתרונות למספר מצבים שונים שבהם עלול להתעורר ספק.

 

 

הגמרא אומרת (ברכות יא ע"ב):

 

 

סוגיה זו מתארת מחלוקת הנוגעת לנוסח הברכה שיש לברך לפני תלמוד תורה. לפי שמואל מספיק הנוסח הקבוע של ברכות המצוות בסיומת "לעסוק בדברי תורה". רבי יוחנן סובר לעומתו שיש להוסיף ולומר את הברכה הנפתחת ב"הערב נא" ונחתמת ב"המלמד תורה לעמו ישראל". רב המנונא גורס שברכה אחרת, "אשר בחר בנו", היא הברכה המעולה מכולן. רש"י מסביר שזאת משום שהברכה כוללת שבח גם לתורה וגם לישראל. רב המנונא פסק לבסוף שיש לומר את כל הברכות.

 

הראשונים דנו בשאלה אם רבי יוחנן, שהוסיף את הברכה "הערב נא", התכוון רק להאריך את ברכתו של שמואל או אולי התכוון להוסיף ברכה חדשה. במילים אחרות, האם ישנן למעשה שלוש ברכות או רק שתיים?

 

נראה שהנוסחים השונים של הברכה משקפים מחלוקת זו. הרא"ש לדוגמה (ברכות א סימן יג), כותב שישנן שתי ברכות בלבד ומוסיף שהחלק האמצעי, "והערב נא", מתחיל בו"ו ומכאן ניתן להבין שמדובר בהמשך של הברכה הראשונה. לפי הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ז ה"י) לעומת זאת ישנן שלוש ברכות נפרדות. הברכה אמצעית לפי הרמב"ם פותחת בנוסח "הערב נא", בלי ו"ו, ומכאן שזו אכן ברכה בפני עצמה.

 

השולחן ערוך (סימן מז סעיף ו) פוסק על פי רב המנונא שיש לומר את כל הברכות המוזכרות בגמרא ומכריע לטובת הנוסח שמביא הרא"ש ­­– "והערב נא". הרמ"א מביא את דעתו של הרמב"ם אך מוסיף שטוב יותר לומר "והערב נא" בו"ו. במשנה ברורה אכן מצוין שזהו המנהג הרווח. על כן מי ששומע ברכות התורה מאדם אחר – בבוקר שבועות למשל – צריך לענות אמן רק בסיומה של הברכה הראשונה כולה, אחרי "המלמד תורה לעמו ישראל".

 

 

באופן כללי ניתן להבחין בין שלושה סוגי ברכות:

 

א. ברכות השבח – כמו הברכה הנאמרת על רעם או ברק.

ב. ברכות המצוות – כמו הברכה הנאמרת על נטילת לולב או על הנחת תפילין.

ג. ברכות הנהנין – ברכות הנאמרות לפני הנאה מהנאות העולם, כמו לפני אכילה.

 

לאיזו קטגוריה שייכות ברכות התורה? מצד אחד, הברכה הראשונה נוסחה בתבנית האופיינית לברכות המצווה "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" (אולם יש לציין שהנוסח 'לעסוק בדברי תורה', או אפילו 'ללמוד' לפי נוסח אחר, אינו בהכרח מצביע על מצווה אחת מסויימת ומוגדרת). מצד שני, ברכות התורה האחרות עוסקות בשבחה של התורה ובשבחו של עם ישראל ולא מזכירות את החובה ללמוד תורה, וכך נראה אולי שהן שייכות לקטגוריה של ברכות השבח. נוסף על כך, המקור המתייחס לברכות התורה שהובא לעיל (ברכות כא ע"א) ("כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו" [דברים ל"ב, ג]), מתאר שיר שבח ולא ברכה הנאמרת לפני קיום מצווה.

 

מעניין לציין שהרמב"ם כולל את ההלכות הנוגעות לברכות התורה בהלכות תפילה (פ"ז, הלכות י-יא), ולא בהלכות תלמוד תורה. מכאן ניתן אולי להסיק שהרמב"ם ראה בברכות התורה ברכות שבח ולא חלק מברכות המצוות. הסברה שהועלתה בגמרא לפיה ברכות התורה נגזרות מברכת המזון, דוגמה קלאסית לברכת השבח, עשויה לחזק מסקנה זו.

 

ואולם כפי שנראה כעת, ישנם גם מקורות אחרים שמהם ניתן ללמוד שברכות התורה הן אכן כן סוג של ברכות המצווה.

 

 

אם נניח שברכות התורה הן אכן סוג של ברכות מצווה, אז ההלכות הנוגעות לברכות המצווה יהיו תקפות גם לגביהן. לדוגמה, אחרי ברכת המצווה יש לעבור מיד לעשייתה. למעשה אם יש הפסק בין הברכה לעשיית המצווה ממש, יש לחזור ולברך. על ידי כך שנבחן אם הכלל הזה תקף גם לגבי ברכות התורה נוכל להבין לאיזו קטגוריה ברכות אלה שייכות. אם כן יש שאול את השאלות הבאות:

 

א. האם יש ללמוד תורה מיד לאחר ברכות התורה?

ב. האם אדם שהפסיק את תלמודו כדי לעסוק במלאכות ופעילויות שונות במשך היום צריך לברך פעם נוספת כשהוא חוזר לתלמודו?

 

התלמוד הירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) דן במקרה של מי ששכח לברך ברכות התורה לפני קריאת שמע. הירושלמי פוסק שאין צורך לברך ברכות התורה אחרי קריאת שמע בתנאי שהתחיל ללמוד מיד אחרי קריאת שמע ("שנה על אתר"). ברכת 'אהבה רבה', הברכה השנייה שלפני קריאת שמע של שחרית ('אהבת עולם' בנוסח עדות המזרח), המשבחת את הקב"ה על כך שנתן תורה לעם ישראל, עומדת ככל הנראה במקומן של ברכות התורה.

 

מהחיוב ללמוד מיד לאחר ברכת 'אהבה רבה' ניתן אולי להסיק שברכות התורה הן ברכות מצווה, ושככלל יש לעבור מיד ללימוד תורה לאחר הברכה. שאלה זו הביאה את התוספות (ברכות יא ע"ב) לכתוב כך:

 

 

התוספות מביאים מספר תשובות:

 

 

מסוגיה זו עולות שתי גישות לשאלה אם יש חיוב לגשת ללימוד תורה מיד אחרי ברכות התורה. הגישה הראשונה, השוללת את הדעה המופיעה בירושלמי ושאינה מחייבת שלימוד התורה יהיה צמוד לברכה, רואה בברכות התורה ברכות שבח (ראה מגן אברהם סימן מז ס"ק יב), הנאמרות מדי יום באופן דומה לברכות שבח אחרות וכפי שנראה בפרק הבא, כחלק מברכות השחר. בקהילות צרפת היה נהוג לעומת זאת ללמוד מיד לאחר ברכות התורה, שכן על פי תפיסתם הן בגדר ברכות המצווה (ראה גם רמב"ם ברכות יא ע"א ושו"ת הרשב"א חלק א סימן מז).

 

הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"ז הל' יא) כותב כך: "בכל יום חייב אדם לברך שלוש ברכות אלו ואחר כך קורא מעט מדברי תורה", מכאן ניתן להבין שהרמב"ם אף הוא סבור שברכות התורה הן ברכות מצווה. לחילופין ניתן אולי להסביר שההוראה "אחר כך קורא מעט מדברי תורה" אינו מתבססת על הכלל של 'עובר לעשייתן' אלא באה פשוט לחבר באופן ברור ומובהק בין הברכה למושאה – תלמוד תורה. אם אכן כך הדבר, אין בדברי הרמב"ם לסתור את הטענה שברכות התורה הן ברכות שבח.

 

 

בתוספות (ברכות יא ע"ב) מצינו את הקושיה הבאה: מדוע בכל פעם שאדם אוכל בסוכה הוא חייב בברכה, אבל ברכות התורה, הנאמרות פעם אחת בבוקר, מספיקות ליום כולו? בעלי התוספות מסבירים שעל אף שאדם טרוד בדברים אחרים במשך היום הוא "אינו מייאש דעתו, דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והווי כמו יושב כל היום בלא הפסק".

 

באופן דומה הרא"ש (א סימן יג) מסביר:

 

 

התוספות, כמו גם הרא"ש, סבורים שברכות התורה הן ברכות מצווה ולכן העיקרון של הפסק לכאורה תקף כאן. למרות זאת, במקרה זה הוא דווקא אינו תקף בגלל האופי המיוחד של תלמוד תורה.

 

כמובן שמי שמחזיק בדעה שברכות התורה הן ברכות שבח לא צריך כלל לדאוג להפסק. רבינו תם למשל, שדעתו מובאת בתוספות שלעיל, פוסק לגבי מי שהתעורר באמצע הלילה כדי ללמוד תורה, שהברכות שבירך בבוקר הקודם תקפות עדיין, עד הבוקר הבא.

 

 

ראינו שמשום שמצוות לימוד תורה היא מצווה המתמשכת לאורך כל היום, הפסק אינו תקף במקרה זה. אולם ישנם מקרים מסויימים שלגביהם חלק מן הפוסקים אכן סבורים שיש עניין של הפסק.

 

א. הרא"ש (שו"ת כלל ד סימן ב) כותב שמי שאינו רגיל ללמוד תורה במהלך היום, צריך לחזור ולברך אם אכן יחליט ללמוד. המגן אברהם (סימן מז ס"ק ט) סבור שההלכה זו נובעת מדברי השולחן ערוך, והיא מצויה מפורשות בדבריו של רבי שניאור זלמן מלאדי (1745–1812) בחיבורו 'שולחן ערוך הרב' (סימן מז סעיף ז).

ב. באופן דומה, הצל"ח (ברכות יא ע"א), סובר שנשים, שאינן מחוייבות בלימוד תורה, צריכות לברך בכל פעם שהן ניגשות ללמוד. זאת משום שככלל, נשים אינן מתכוונות לחזור וללמוד תורה לאחר התפילה. הצל"ח מכיר בכך שפסיקה זו אינה מצויה בראשונים או באחרונים.

נדמה שבמקרים האלו המנהג הוא לא לברך ברכת התורה פעם שנייה באותו היום.

ג. דיון דומה עולה במקרה של אדם שאינו מסוגל ללמוד תורה בשעות היום. לדוגמה, האם מי שנכנס לבית המרחץ או לבית השימוש (שהרי שם אסור ללמוד תורה) או מי שישן במשך היום, צריך לברך ברכות התורה כשהוא ניגש ללימוד? במצבים אלה, קשה לטעון שעיסוקו בלימוד תורה אכן מתמשך או שהוא באמת התכוון להמשיך בלימודו.

 

בהגהות מימוניות (הלכות תפילה פ"ז ה"י) מופיעה פסיקתו של רבינו שמחה, לפיה אחרי שמתפנים או ישנים יש לחזור ולברך ברכות התורה. אולם בהמשך דברים אלה מובאת דעתו של מורו, שחלק עליו, וטען שניתן בכל מקרה להניח שהיתה כוונה להמשיך בלימוד. אם כך, אין לחזור ולברך ברכות התורה לאחר נמנום קצר אלא רק לאחר שנת קבע, שינה שבה יש הפסקה ברורה במודעות.

 

על אף שרוב הראשונים לא מקבלים את דעתו של רבינו שמחה, לפיה יש לחזור ולברך ברכות התורה אחרי ביקור בבית השימוש או אחרי שינה קלה, פוסקים רבים, כדוגמת הרא"ש (ברכות פרק א סימן יג) והמהר"ם בר רב ברוך (בשו"ת הרשב"א חלק סימן א תתנא), סבורים שאחרי שינת קבע יש לחזור ולברך. פוסקים אחרים (ראה האגור סימן א ורבינו תם שהובא לעיל) גורסים שאפילו שנת קבע אינה נחשבת כהפסק, ועל כן אין צורך לחזור ולברך ברכות התורה.

 

השולחן ערוך (סימן מז סעיף יא) מביא את שתי הדעות בנוגע למי שישן שנת קבע במשך היום אך לסיכום כותב שנהוג לא לחזור ולברך פעם נוספת. המשנה ברורה (ס"ק כה) מביא רשימה ארוכה של אחרונים (לחם חמודות, פרי חדש, אליהו רבה, הגר"א וחיי אדם) הפוסקים כולם שיש לחזור ולברך ברכות התורה אחרי שנת קבע במשך היום. עמדה זו מתחזקת במיוחד לאור קביעתו של השאגת אריה (המובאת במשנה ברורה סימן מז ס"ק א) לפיה מכיוון שרוב הראשונים רואים בברכות התורה מצווה דאורייתא, יש לחזור לפחות על הברכה השנייה "אשר בחר בנו", במקרה של ספק. לסיכום מובאים דברי הפרי מגדים הסובר שניתן לסמוך על פסיקתו של השולחן ערוך ולא לחזור ולברך, אולם על כל פנים מי שבירך "לא הפסיד".

 

מהי שנת קבע? הרא"ש (ברכות פרק א סימן יג) סבור שזוהי פשוט שינה במיטה. כחלק מדיון בשאלה מתי צריך ליטול ידיים אחרי שינה במשך היום מביא הביאור הלכה (סימן ד סעיף טז), שלוש דעות שונות לגבי אורכה של שינת קבע. על פי דעה אחת שנת קבע היא שינה הנמשכת לפחות שלוש או ארבע שעות, הדעה השנייה גורסת שמדובר בשינה של חצי שעה לפחות ולבסוף יש אומרים שאפילו שינה של שלוש דקות נחשבת שנת קבע!

 

למעט יחידי סגולה שבוחרים לא לישון במהלך היום כדי לעקוף ספק הלכתי זה, המנהג הנפוץ הוא לא לברך ברכות התורה פעם נוספת אם חוזרים ללמוד לאחר שינת קבע בשעות היום. יש המתרצים זאת בכך ששינה במשך היום היא ממילא שנת ארעי (שינה קצרה או נמנום חטוף). יש שנוהגים להרהר בברכות בעת היקיצה (כף החיים סימן כה). המשנה ברורה (סימן מז ס"ק יג) מציע לכוון בזמן אמירת 'אהבת עולם' בערבית לצאת לידי חובת ברכות התורה.

 

אולם מי שישן כל לילה, אבל מתעורר לפני עלות השחר כדי ללמוד תורה, צריך לברך ברכות התורה לפני הלימוד. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (סימן מז סעיף יג) שמי שהקיץ לפני עלות השחר כדי ללמוד תורה, צריך לברך לפני הלימוד ולא צריך לחזור על הברכות בתפילת שחרית. באופן דומה, פסק המשנה ברורה (סימן מז ס"ק כח) שמי שישן בחלק הראשון של הלילה והתעורר לאחר מכן, צריך בהחלט לברך ברכות התורה לפני הלימוד.

 

 

מה יעשה אדם שנשאר ער כל הלילה? האם ברכות התורה שבירך בתפילת שחרית של הבוקר הקודם עדיין תקפות ליום שלמחרת?

 

סביר להניח שהראשונים החוששים יותר לעניין של הפסק, מכיוון שהם רואים בברכות התורה ברכות מצווה, לא יחייבו לברך ברכות התורה במקרה זה, מכיוון שלא היתה הפסקה במודעות ובמחשבה על תלמוד תורה בזמן שינה. לעומתם, אלה שאינם חוששים להפסק משום שלדידם ברכות התורה דומות לברכות השחר אותן יש לאמר מדי בוקר, כנראה כן יחייבו לברך במקרה זה. אכן זהו האופן שבו שולחן ערוך הרב (סימן מז ס"ק כח) מציג את הסוגיה. בסיכום הדיון הוא קובע שעדיף לשמוע את הברכה ממתפלל אחר ולענות אחריו אמן, אבל אם אין אפשרות כזו ניתן גם לברך לבד.

 

המשנה ברורה (סימן מז ס"ק כח) מביא דיון שהתנהל בין אחרונים בשאלה זו. החיי אדם, פרי חדש והגר"א פסקו שמי שניעור כל הלילה לא צריך לומר ברכות התורה, בעוד המגן אברהם ואליהו רבה פוסקים שעליו לברך. מלכתחילה, יש להשתדל לשמוע את הברכות מאדם אחר. אם לא מתאפשר, המשנה ברורה (סימן מז ס"ק כח; ראה גם ספר אשי ישראל פרק ו סעיף כז) פוסק שבמקרה כזה יש לכוון לצאת לידי חובת ברכות התורה בברכת 'אהבה רבה', ואז לאחר התפילה ללמוד משנה או פסוק מן התורה. לעומת זאת הערוך השולחן (סימן מז ס"ק כג; ראה גם פסקי תשובות סימן מז אות טז) פסק שמי שניעור כל הלילה יכול לברך "וכן המנהג הפשוט ואין לשנות".

 

פיתרון מבריק למחלוקת סבוכה זו ניתן למצוא בדברי ר' עקיבא איגר כפי שהם מובאים במשנה ברורה (סימן מז ס"ק כח). ר' עקיבא איגר אומר שאם אדם ישן שנת קבע, זאת אומרת נרדם לפרק זמן ממושך, במשך היום, ובאותו לילה נשאר ער, לכל הדעות עליו לברך ברכות התורה בבוקר. הרי "ממה נפשך" הוא אומר, לא משנה לפי איזו פסיקה נלך, במקרה זה תמיד יהיה חיוב לברך. אם ברכות התורה הן ברכות שבח שיש לומר מדי יום, אז בוודאי שיש לברך בבוקר. לחילופין, אם ברכות התורה הן ברכות מצווה, אז יש לאמרן בגלל ההפסקה של שנת הצהריים הארוכה! על כן, במקרה זה, כל הפוסקים יסכימו שיש לברך ברכות התורה.

 

 

מי ששכח לברך ברכות התורה אך נזכר באמצע פסוקי דזמרה, צריך לעצור ולברך ברכות התורה ולאחר מכן להמשיך ולומר את הפסוקים המלווים (משנה ברורה סימן נא ס"ק י), ורק אז להמשיך בפסוקי דזמרה.

 

מה יעשה מי שנזכר רק אחרי שכבר התחיל לקרוא ברכות קריאת שמע? בגמרא (ברכות יא ע"ב) נאמר כך: "משקרא קריאת שמע אינו צריך לברך, שכבר נפטר באהבה רבה".

 

הירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) מסביר, כפי שהוזכר כבר, שברכת 'אהבה רבה' פוטרת מברכות התורה ובתנאי "ששנה על אתר". בעוד כל הראשונים מסכימים שברכת 'אהבה רבה' פוטרת מברכות התורה במצבים מסויימים, ישנו דיון בנוגע לתקפות דברי הירושלמי.

 

הר"י (ברכות יא ע"א) דוחה את קביעתו של הירושלמי בטענה שבתלמוד הבבלי לא מצאנו קביעה דומה, זאת כפי שכבר כתבנו לעיל. על כן הר"י פוסק שאין חובה ללמוד תורה מיד לאחר ברכות התורה או 'אהבה רבה'.

 

אחרים מן הראשונים כן מקבלים את דברי הירושלמי אך מציעים פרשנות שונה לגבי שתי נקודות. ראשית, האם באמת ניתן להסיק מסוגיה זו בירושלמי שיש ללמוד תורה לא רק מיד לאחר אמירת 'אהבה רבה' אלא גם לאחר ברכות התורה? כבר ראינו שבקהילות צרפת (תוספות ברכות יא ע"א) נהגו לקרוא פסוקים מן התורה, המשנה ועוד, וזאת על סמך הפסיקה בירושלמי. ככל הנראה הם סברו שהירושלמי משקף עקרון נורמטיבי: יש ללמוד לאחר ברכות התורה כדי שלא יעשו 'ברכה לבטלה'. הרא"ש (ברכות פרק א סימן יב), לעומת זאת סבור שרק אחרי 'אהבה רבה' יש ללמוד "על אתר", אבל לא אחרי ברכות התורה. הדרישה לגשת ללימוד תורה מיד לאחר ברכת 'אהבה רבה', משקפת את מגבלותיה של הברכה, שלא נתקנה במקור כברכת התורה. לכן רק כשאדם לומד תורה מיד לאחר אמירת 'אהבה רבה', ברור שישנה כוונה לצאת לידי חובת ברכות התורה.

 

שנית, הראשונים גם דנים בשאלה אם ברכת 'אהבה רבה' מספיקה ללימוד תורה במשך היום כולו או שאולי היא מועילה רק ללימוד שבא מיד אחרי התפילה.

 

הרשב"א (ברכות יא ע"ב) מביא את דברי הראב"ד שלפיהם ישנן למעשה שתי גרסאות בירושלמי. על פי גרסה אחת, "והוא שקרא על אתר", ניתן להבין שמי שקרא קריאת שמע מיד לאחר ברכת 'אהבה רבה', לא צריך לחזור ולברך ברכות התורה במשך היום. אולם לפי הגרסה השנייה, "והוא ששנה על אתר", הברכה מועילה לקריאת שמע וללימוד תורה מיד לאחר התפילה, אבל לא יותר מכך. אם אדם הפסיק בתלמודו ורוצה לחזור וללמוד לאחר זמן, עליו לברך ברכות התורה.

 

השולחן ערוך (סימן מז סעיף ז-ח) פוסק: "ברכת אהבת עולם פוטרת ברכת התורה אם למד מיד בלי הפסק". כמו כן עולה שם השאלה אם קריאת שמע היא בגדר לימוד או שמא היא לא מספיקה ויש צורך ללמוד מתוך מקורות אחרים אחרי התפילה, כמו אחרי ברכות התורה. המשנה ברורה (ס"ק יג) כותב בשמם של הגר"א ואחרונים אחרים שקריאת שמע לבדה אינה מספיקה ויש לגשת ללימוד תורה אחרי תפילת עמידה. אולם כהערה נוספת נאמר שם שברכת שמע וברכותיה הנאמרות אחרי השעה השלישית ביום, אחרי זמן קריאת שמע, מספיקות לענין לימוד תורה, שהרי הוא כפי שנכתב במשנה (ברכות פ"א מ"ב) "כאדם הקורא בתורה".

 

לסיכום, מי ששכח לומר ברכות התורה ונזכר אחרי שכבר התחיל בברכות קריאת שמע, צריך לכוון לצאת לידי חובת ברכות התורה בברכת 'אהבה רבה' ועליו ללמוד אפילו לימוד קצר מיד אחרי שמונה-עשרה (ביאור הלכה נב, ד"ה ומכל מקום). אם ינהג כך יצא ידי חובת ברכות התורה ליום כולו. יתרה מאת, המשנה ברורה מציע לכוון בברכת 'אהבת עולם', הנאמרת לפני קריאת שמע של ערבית, במקרים של ספק כמו למשל במקרה של מי שישן במשך היום או מי שלא תכנן לחזור וללמוד מאוחר יותר באותו יום.

 

 

מה נחשב לימוד תורה, ועל איזה סוג של לימוד יש לברך ברכות התורה?

 

האם מי שרק קורא, מבלי להשמיע את הדברים בקול, נחשב כאילו הוא לומד תורה? מחד גיסא, שאלה זו תלויה אולי בסוגיה רחבה יותר הנדונה בגמרא ובראשונים והיא השאלה אם הרהור שווה לדיבור. לדוגמה, המשנה (ברכות פ"ג מ"ד) דנה בשאלה אם בעל קרי, שעליו נאסר ללמוד תורה, יכול להרהר אבל לא לקרוא בשפתיו את ברכות קריאת שמע. הגמרא (ברכות כ ע"ב) קושרת סוגיה זו בשאלה הרחבה יותר של "הרהור כדיבור", ובמילים אחרות: האם מחשבה שווה לדיבור?

 

רוב הראשונים פוסקים שהרהור אינו כדיבור (ראה שולחן ערוך סימן סד סעיף ד ופרשניו שם). נראה על כן שאין בעיה להרהר בדברי תורה מבלי לברך ברכות התורה. על כל פנים כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (סימן מז סעיף ד).

 

יש שיאמרו שגם אם נקבל ש"הרהור לאו כדיבור דמי" עדיין אין הצדקה להתיר הרהור בדברי תורה בלא ברכה. הגר"א לדוגמה (ראה משנה ברורה סימן מז ס"ק ז) אומר שמכיוון שניתן לקיים את מצוות תלמוד תורה גם בהרהור (ראה יהושע א', ח "והגית בו"), בוודאי שיש לברך ברכות תורה גם לפני צורה זו של לימוד תורה.

 

השאגת אריה (סימן כד) חולק על כך וכותב שהחיוב בברכות התורה הוא רק על עיסוק בתורה בקריאה ודיבור ממש, כמו שנאמר בפסוק שעליו ברכות התורה מתבססות "כי שם ה' אקרא" (דברים ל"ב, ג). באופן דומה הפרי מגדים (משבצות זהב סימן מז ס"ק ב) כותב שרק מצוות שנעשות בדיבור או מעשה אחר חייבות בברכות. ראייה לכך היא העובדה שאין מברכים על ביטול חמץ שהיא פעולה שנעשית בהרהור.

 

לפי הרמ"א (סימן מז סעיף ד) מותר לפסוק הלכה לפני ברכות התורה בתנאי שלא יגיד בקול את הטעם לדבריו. המשנה ברורה מביא את הגר"א החולק על הרמ"א בנימוק שפסיקת הלכה היא בגדר לימוד תורה לא פחות מאשר קריאה של פסוק מבלי להסביר אותו, מעשה שלכל הדעות חייב בברכה.

 

יש שאומרים (שערי תשובה סימן מז ס"ק ג) שאפילו השומע דברי תורה צריך לברך ברכות התורה שכן "שומע כעונה".

 

לגבי כתיבה של דברי תורה – לכאורה אין חילוק בין הרהור ובין כתיבה, מי שמתיר הרהור בדברי תורה לפני ברכה ככל הנראה יתיר גם כתיבה של דברי תורה. אך בניגוד למה שהיינו מצפים, ר' שמשון בן צדוק (תשבץ קטן, פרק קצד), תלמידו של המרה"ם מרוטנבורג, מביא את דברי ר' יצחק מווינה (האור זרוע) שלפיהם יש לברך ברכות התורה לפני כתיבה של דברי תורה. האבודרהם פוסק כך אף הוא. השולחן ערוך (סימן מז סעיף ג), על אף פסיקתו המקלה בעניין הרהור תורה, פוסק שיש לברך ברכות התורה גם לפני כתיבה של דברי תורה.

 

במשנה ברורה (ס"ק ד) מופיעות מספר פרשנויות לפסיקה זו. יש שסוברים שהמעשה עצמו של כתיבת דברי תורה מצריך ברכה ואחרים חוששים שמא מכתיבה יבוא לידי דיבור של תורה. בהמשך הדברים מובא שאדם שרק מעתיק דברי תורה, מבלי להתעמק בהבנתם, לא צריך לברך. לסיכום, פוסק המשנה ברורה שאחרי ברכות התורה יש ללמוד תורה בדיבור ממש, ולא רק לעסוק בכתיבה של דברי תורה.

 

ועוד שאלה לסיום, האם מי שאומר פסוקים כחלק מתפילתו חייב בברכות התורה?

 

הטור (סימן מו) היה נוהג לומר ברכות התורה מיד אחרי 'אלוקי נשמה', ורק לאחר מכן לומר קרבנות ויתר קטעי התפילה המכילים פסוקים. הבית יוסף מביא את הדעה שלפיה אין צורך לברך ברכות התורה לפני פסוקים שנאמרים כבקשה וריצוי וכחלק מהתפילה. בשולחן ערוך (סימן מו סעיף ט) מוצגות שתי דעות אלה אך להלכה נפסק שם שיש להחמיר ולהקפיד לברך ברכות התורה לפני תפילות המכילות פסוקים. לדעת הרמ"א ניתן להקל, ולראייה הוא מזכיר לנו שסליחות הנאמרות מדי בוקר לקראת ימים נוראים, כמו גם הפסוקים שנאמרים בכניסה לבית הכנסת, נאמרים כולם קודם לברכות התורה.

 

הרמ"א כותב לסיכום שיש לברך ברכות התורה אחרי 'אשר יצר', דעה שהמשנה ברורה מפרש (סימן מו ס"ק כח) כתמיכה במנהגו של הטור לומר ברכות התורה קודם לתפילה.

 

 

השלכה מעניינת נוספת של השאלה אם ברכות התורה הן ברכות מצווה או ברכות שבח נוגעת לחיוב נשים בברכות התורה. מכיוון שלמעשה נשים פטורות מתלמוד תורה (ראה קידושין כט ע"א) לא נראה שיש לחייב נשים לומר ברכת המצווה על מצווה שממנה הן פטורות!

 

על כן תמוהה מעט פסיקתו של השולחן ערוך (סימן מז סעיף יד) שנשים חייבות בברכות התורה. יש הסוברים (הגר"א לדוגמה) שכשם שנשים רשאיות לברך על מצוות שמהן הן פטורות (ראה תוספות, ראש-השנה לג ע"א ד"ה הא, וגם הרמ"א סימן תקפט סעיף ו), הן אף רשאיות לברך ברכות התורה. תפיסה זו אינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של רבי יוסף קארו, שבמקום אחר (סימן יז סעיף ב) פוסק על פי הרמב"ם שנשים לא מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן, שמהן הן פטורות. על כן יש לחפש דרך אחרת להבין את פסיקתו של השולחן ערוך. יתכן שנשים אינן באמת פטורות מתלמוד תורה או לחילופין שברכות התורה אינן ברכות המצווה!

 

יש הסוברים שעל אף שנשים פטורות מהציווי הרחב ללמוד תורה, ישנם היבטים של תלמוד תורה שבהם הן כן מחויבות. הבית יוסף (סימן מז) לדוגמה, פוסק על פי המהרי"ל ומביא את דבריו לפיהם נשים אומרות קרבנות מדי יום. כמו כן מצוין שם שנשים מחויבות ללמוד את ההלכות של מצוות הנוגעות להן במישרין (ראה הקדמה לסמ"ק וספר חסידים שיג). בשולחן ערוך הרב (סימן מז סעיף י) מובאות שתי הסיבות. במילים אחרות, נשים חייבות בברכות התורה על אף היותן ברכות המצווה, אפילו לדעת השולחן ערוך.

 

הגרי"ז, הרב יצחק זאב סולוביצ'יק (1886–1959), בחידושיו על משנה תורה לרמב"ם (חידושי הגרי"ז, הלכות ברכות פרק יא הל' טז) מציע פרשנות אחרת לנושא. גרי"ז כותב כך:

 

 

אם כן נראה בבירור שלפי הגרי"ז ברכות התורה הן לא ברכות מצווה, אלא ברכות שבח הנאמרות על עצם היותה של התורה, חוויה לה גם נשים שותפות.

 

ר' מאיר שמחה מדבינסק (1843–1926), בפירושו לתורה, המשך חכמה, מעלה שאלה שמופיעה גם בגמרא שצוטטה לעיל (נדרים פא ע"א, ור"ן) ונוגעת למי שלומד תורה לצורך אישי או מקצועי ולאו דווקא כדי לקיים מצוות תלמוד תורה.

 

 

ר' מאיר שמחה מסביר שאחד הטעמים לברכות התורה היא כדי להבטיח שהלימוד נעשה לשם שמיים, למטרות ראויות ומתוך כוונות ראויות. ברכות אלה, יחד עם ברכות השחר שבהן נעסוק בפרק הבא, יוצרות את המסגרת הנכונה לתפילות היומיות ובסופו של דבר לעיסוקי היום כולו.