ברכות ו: - בית המקדש ובית הכנסת

  • הרב יצחק בלאו

בית המקדש ובית הכנסת

"אמר רבי חלבו אמר רב הונא: היוצא מבית הכנסת, אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי: לא אמרן אלא למיפק [=לצאת], אבל למיעל [=להיכנס] - מצוה למרהט [= לרוץ], שנאמר: נרדפה לדעת את ה'". (ברכות ו ע"ב)

בפשטות, נראה שגמרא זו ממחישה את הרצון ללכת אל בית הכנסת ואת חוסר הרצון לעזוב אותו.

הרב יחיאל ויינברג, בעל ה"שרידי אש", מוסיף רובד נוסף לדברי הגמרא. לדבריו, בבתי המשפט ובבתי המלוכה הנוכריים שמים דגש חזק מאוד על טקסיות ונימוסים. בבתי משפט אלו, מלבושיו ותנועותיו של האדם מדוייקים וקבועים מראש על פי כללי הטקס והפרוטוקול. באופן דומה, ישנם יהודים שהפכו את בית הכנסת למקום שבו הסדר והאסתטיות הם ערכים מרכזיים: אלו באים לבית הכנסת פעם בשנה, ומקפידים לעמוד בכל חוקי ה'טקס'. לעומתם, יהודים אחרים פוקדים את בית הכנסת מדי יום, אך מקפידים פחות על הסדר והטקסיות. הראשונים מסתכלים בגאווה על אחיהם, ומתנשאים עליהם בכך שהם אינם מקפידים על סדר ונימוסים; אולם הם שוכחים שדווקא אחיהם הם הפוקדים את בית הכנסת בכל יום. ליהודים אלו, מהסוג השני, בית הכנסת הוא בית, ולאו דווקא ארמון או מקדש. בבית, בניגוד לארמון, הצורך בטקסיות הוא מזערי.

לדברי הרב ויינברג, גמרא זו מלמדת אותנו על האיזון האידיאלי בין שני היהודים הללו. יהודי רץ לבית הכנסת באותה התרגשות של ילד הרץ הביתה להוריו, אולם בבית הכנסת הוא פוגש את בורא העולם, ולכן מיטהר ולובש אצילות ומלכות. יש לרוץ לבית הכנסת, אולם יש גם לעזוב אותו בצורה מדודה ובכבוד למקום. ולוואי ונזכה שבתי הכנסת שלנו יגיעו לאיזון מושלם זה - האיזון שבין חמימות ומשפחתיות לבין כבוד ואצילות.