דילוג לתוכן העיקרי

ברכות | דף ח | שילוב התפילה והלימוד

"ואמר אביי: מריש הוה גריסנא בגו ביתא, ומצלינא בבי כנישתא. כיוון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא, 'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד' - לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא". (ברכות ח ע"א)

[פירוש: אמר אביי: בהתחלה הייתי לומד בביתי ומתפלל בבית הכנסת. כיוון ששמעתי את דברי ר' חייא בר אמי משמו של עולא, 'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד', אינני מתפלל אלא במקום שאני לומד.]

"אמר אביי: מריש הואי גריסנא בביתא ומצלינא בבי כנשתא. כיון דשמעית להא דקאמר דוד, 'ה' אהבתי מעון ביתך' - הואי גריסנא בבי כנישתא". (מגילה כט ע"א)

[פירוש: אמר אביי: בהתחלה הייתי לומד בביתי ומתפלל בבית הכנסת. כיוון ששמעתי את דברי דוד, 'ה' אהבתי מעון ביתך', אני לומד בבית הכנסת.]

פירושים שונים נאמרו על היחס שבין שתי המימרות הללו, אך אנו נעסוק בשאלה אחרת: מה מסמלים התפילה והלימוד, ומה משיג היהודי בשילוב שניהם?

ר' צדוק הכהן מלובלין מסביר את השילוב בצורה מעניינת. לדעתו, התפילה מסמלת את התלות האנושית בקב"ה, בעוד לימוד התורה מסמל את חוסר התלות. בתפילה פונה האדם לקב"ה ומבקש על צרכיו, ואילו לימוד התורה יכול להדריך את האדם בחיי היומיום גם בלי קשר ישיר עם הקב"ה. אביי טוען שיש לשלב בין שני הדברים, והלימוד והתפילה צריכים זה את זה כדי להתאזן.

תחושה של עצמאות וחוסר תלות חסרה היבט בסיסי של החיים הדתיים. היהודי צריך להיות מלא בהכרת תודה תמידית לקב"ה על כך שברא אותו ומקיים אותו. בו בזמן, תחושת תלות מופרזת סותרת את ההשתדלות הנדרשת מהיהודי. המתפלל צריך לנסות גם שיטות טבעיות להקל על כאביו, ולא לסמוך רק על הקב"ה. זהו לדעת ר' צדוק השילוב הנדרש בין הלימוד לבין התפילה, בין העצמאות לבין תחושת התלות.

גישה שונה במקצת רואה את התפילה כמסמלת את הרגש, ואת לימוד התורה כמסמל את השכל. השילוב בין השכל והרגש הוא חיוני לעמדה רוחנית ראויה. תפילה ללא מחשבה מאפיינת תפיסה רדודה של החיים הדתיים, ומנגד - לימוד חסר רגש הופך למאמץ אינטלקטואלי יבש, שאינו מצליח לטפח את תחושת החיבור עם הא-לוקות. לכן, בא אביי ללמדנו שיש לשלב בין השכל והרגש כדי להשיג את האיזון המתאים ביניהם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)