ברכת "אלוקי נשמה"

  • הרב עזרא ביק

ברוב הסידורים המודרניים, לאחר ברכת אשר יצר מופיעה ברכה הפותחת במילים "אלוקי נשמה". ברכה זו תהיה המוקד של שיעור זה.

א. אלוקי נשמה כברכה הסמוכה לחברתה

לפני שנבחן את הטקסט, הבה נציב שאלה טכנית לכאורה. שלא כמו רוב הברכות, ברכה זו אינה מתחילה במילה "ברוך". למעשה, יש כלל תלמודי הקובע כי כל הברכות צריכות להתחיל במילה "ברוך" - ולאחר כלל זה מופיעה רשימה של יוצאי דופן (ברכות מ"ו.). תוספות שואלים מדוע אלוקי נשמה אינה מתחילה במילה "ברוך". אחת התשובות שניתנו לשאלה זו, אותה מביא הרא"ש בשם הראב"ד, היא שברכת אלוקי נשמה היא "ברכה הסמוכה לחברתה". (דוגמה קלאסית לעקרון זה הן ברכות תפילת העמידה, שהראשונה בהן היא היחידה הפותחת ב"ברוך" ולכל האחרות מעמד של ברכה הסמוכה לחברתה). אפשרות זו כבר נשקלה על ידי תוספות, שדחו אותה מכיוון שאין שום קשר בין ברכת אלוקי נשמה לברכת אשר יצר - לפי דעתם ברכת אשר יצר נאמרת רק אם האדם התפנה, ולכן יהיו מצבים בהם ברכת אלוקי נשמה תיאמר ללא ברכת אשר יצר. הראב"ד, עם זאת, טוען כי ברכת אלוקי נשמה קשורה לא לברכת אשר יצר אלא לברכה אחרת, על אף שקשה לדמיין מהי כאשר בוחנים את הסידור. בגמרא (ברכות ס:), במקום בו נמנות כל ברכות השחר, ברכת אלוקי נשמה מוצגת במילים "כי מתער אומר...", לאחר הברכה הראשונה ברשימה - "הנכנס לישן על מטתו אומר משמע ישראל... ברוך המפיל... המאיר לעולם כולו בכבודו". הראב"ד טוען כאן כי שתי ברכות אלו הן סמוכות, ומכיוון שכך הברכה השנייה אינה צריכה להתחיל ב"ברוך".

מילת הבהרה נדרשת כאן. יתכן כי חשבתם כי בכדי להיחשב ברכה הסמוכה לחברתה, הברכה צריכה להיות צמודה לברכה הראשונה, מה שבבירור אינו נכון כאן. אולם זה אינו נכון. במקרה ששתי הברכות מהוות את ה"קצוות" של פעולה מסוימת (בדרך כלל אמירה כלשהי), אחת פותחת את הפעילות והשנייה מסיימת אותה, אזי הן נחשבות סמוכות על אך שאינן נאמרות ברצף. דוגמה לכך היא ברכות ההלל - הברכה המסכמת ("יהללוך", אשר אינה פותחת ב"ברוך") נחשבת סמוכה לברכה הפותחת (לקרוא את ההלל). מה שטוען הראב"ד הוא כי שתי הברכות הללו, המפיל ואלוקי נשמה, הן ברכות על פעולת השנה, אחת לפני השינה ואחת אחריה, בדיוק כמו שתי הברכות על אמירת הלל. כיוון שכך הן נמצאות בקשר קרוב, למרות הפעילות החוצצת ביניהן (שבמקרה הזה היא ארוכה למדי), ומכיוון שכך הברכה השנייה אינה צריכה להתחיל עם הפתיחה הרשמית "ברוך".

הבנה זו, אפוא, נותנת לנו את המפתח להבנת ברכה זו כמתייחסת לתהליך ההתעוררות, המעבר בין שינה לערות. למעשה, אפילו אם הראב"ד טועה, עדיין לא ניתן להכחיש כי הגמרא מייחסת ברכה זו לרגע ההתעוררות. בהקשר של הרשימה הארוכה של מאורעות וברכות המתוארת בגמרא, ברכת אלוקי נשמה מכוונת בבירור להיות הברכה הראשונה של הבוקר, אפילו לפני שהאדם "פתח עיניה". הרמב"ם, שכפי שראינו, משמר את הרעיון של הגמרא כי כל ברכה צריכה להיאמר לאחר המאורע המתאים לה בשגרת הבוקר, מונה ברכה זו מיד לאחר ברכת המפיל, ואף מוסיף לתיאור המאורע - "בשעה שייקץ בסוף שנתו מברך והוא על מטתו כך: אלוקי נשמה...".

המנהג כיום אינו לומר את ברכת אלוקי נשמה כברכה הראשונה של הבוקר. כמעט כל הסידורים המודרניים ממקמים אותה מיד לאחר ברכת אשר יצר, מה שמשקף את דעת הרמ"א, שטען (בניגוד לתוספות) כי היא סמוכה לברכת אשר יצר. הרמ"א מציע כי משמעות המילים "מפליא לעשות" החותמות את ברכת אשר יצר היא כי ה' מבצע את הפלא של צירוף גוף ונשמה, שתי ישויות אשר באופן טבעי אמורות להיות מנוגדות זו לזו. נקודה זו מסבירה מדוע שתי ברכות אלו הן צמודות - הראשונה עוסקת בבריאות הגוף, והשנייה עוסקת בבריאות הנשמה. אף על פי כן, בניתוח המשמעות של הברכה, נראה כי היא צריכה להתפס כתגובה להתעוררות, למעבר בין מצב של שינה לבין מצב של ערות, וניתוח זה מספק לנו את המפתח להבנת הברכה.

ברכת אשר יצר עוסקת בבריאות. הברכה מציינת בפירוש כי אלמלא השגחתו של ה', לא היינו יכולים לשרוד. ברכת אלוקי נשמה גם היא מציינת כי חיינו תלויים בהשגחתו של ה' - "אתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד לטלה ממני". אך למרות שמקובל לומר כי הברכה הראשונה עוסקת בגוף והשנייה בנשמה (מה שבוודאי נכון מבחינה טכנית, כפי שאנו רואים מן שפה של שתי הברכות), אין זה ברור מהו ההבדל האמיתי. בכל מקרה, אנו מדברים על הישרדות ומוות.

ב. "נשמה שנתת בי טהורה היא"

המפתח להבנת ההבדל בין שתי הברכות נמצא בשורה הראשונה של ברכת אלוקי נשמה. "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא". מהי טהרתה של הנשמה? כדאי להשוות את מושג הטהרה עם זה של קדושה. שני המושגים קשורים בבירור זה לזה - הראשון הוא דרישה הלכתית עבור השני, אולם, למרות ששניהם משמשים בערבוביה בשפת היום-יום, אלו הם מושגים מובחנים עם השלכות הלכתיות שונות. אולי המפתח החשוב ביותר להבדל נמצא במעמד הפורמלי של כל אחד מהם. טהרה היא מצב טבעי, בעוד טומאה היא מצב הנגרם בשל אירוע מיוחד כלשהו. העולם הנברא הוא טהור, עד שמשהו מפריע מצב זה. קדושה, לעומת זאת, היא מצב בלתי-טבעי. עולם הטבע הוא עולם חולין, עד שפעולה של קידוש מתבצעת וגורמת מצב של קדושה.

הסבר ידוע לרעיון של טומאה הוא שהיא קשורה במגע עם החוויה של מוות. איננו יכולים לבחון רעיון זה בהרחבה כרגע, אך ברור שיש קשר בין מוות לבין רבים מדיני הטומאה.[1] מדוע המוות גורם לטומאה? או, אם לשאול שאלה טובה יותר, מה במצב הטהרה מתקלקל על ידי מוות?

התשובה, לדעתי, ברורה. החיים הם מצב המאפשר שינוי וצמיחה. מוות, המצב האינרטי, הוא הפסקת אותו פוטנציאל צמיחה. לייצור אנושי, הנברא בצלם אלוקים, יש פוטנציאל להתעלות מעל עצמו, ליצור דבר מה בעל ערך ולהתקרב לה'. זה מה שמבדיל את האדם מעולם הטבע - אדם הוא באופן פוטנציאלי יותר מאשר עצמו. משמעות המוות היא כי לא תתכן שום צמיחה, וכי מגע עם שלילת ההתעלות הוא המצב של טומאה. להיפך, הפוטנציאל להתעלות הוא טהרה. אין זה ערך בפני עצמו, אלא רק הפוטנציאל להישג. קדושה, לעומת זאת, מתייחסת לממשי ולא לפוטנציאל. כאשר אדם מתעלה על עצמו, מטפס באופן פעיל במעלה הסולם אל ה', פעולה זו משקפת מצב של קדושה. בהתאם, טומאה מונעת מהאדם להיכנס לתחומי הקדושה, כיוון שהיא תוקפת את הפוטנציאל להתעלות.

ברכת אלוקי נשמה פותחת בקביעה: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא". זו אינה הצהרת אמונה, אלא, כמו ברכות השחר, תגובה לחוויה של התחלת היום. כפי שראינו, ברכת אלוקי נשמה מוגדרת בגמרא כתגובה הראשונה להתעוררות. ברכה זו נאמרת לפני שהאדם עשה כל דבר שהוא, אפילו לפני שפקח את עיניו להבחין בעולם החיצוני. זוהי התגובה של האדם להבחנה בעולם הפנימי, לעצמיותו הוא. החוויה הראשונה ביותר של החיים היא הרגישות לפוטנציאל האינסופי של האדם, צלם אלוקים. שום דבר עוד לא התרחש, ושום דבר עוד לא הושג - זוהי פשוט התחושה של פוטנציאליות טהורה. האדם אינו חש את ההתעוררות הראשונה של חיים בנשמתו כקדושה, כיוון ששום דבר לא נעשה עדיין; אך אפילו אז - אולי במיוחד אז - האדם יכול לחוש זאת כטהרה.

בברכת אשר יצר, החיים הם האיזון של כוח היצירה של ה'. החיים בברכת אלוקי נשמה אינם מצב כלל וכלל, אלא פוטנציאל. הם אינם חלק מעולם הטבע. מכאן: "אתה בראתה, אתה יצרת, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי". התורה מתארת את השלב האחרון של בריאת האדם במילים: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית, ב', ז). רמב"ן מעיר בקצרה: "כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו". הדימוי של נפיחת חיים לתוך האדם רומז כי "נשמת החיים" מועברת, ולא נוצרת. הברכה מבוססת על ההבחנה כי לאדם יש פוטנציאל בלתי מוגבל, ולאור זה הברכה רומזת למקור אותו פוטנציאל אינסופי - זו אינה מתנה שה' ברא, כיוון שאז היה זה חלק מעולם הטבע, אלא במובן מסוים השתתפות של ה' עצמו בחיים. הנשמה היא "חלק א-לוה ממעל". במילים אחרות - וזוהי מהות הברכה - מה שאנו חווים כאשר אנו חשים בפוטנציאל החיים עם נשימתנו הראשונה בכל בוקר הוא נוכחות אלוקים חיים בקרבנו, בבסיס נשמתנו - לא כממשות אלא כמקור לפוטנציאל בלתי מוגבל: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא".

ג. הערכת ההתעוררות הראשונה של חיים

ברכת אלוקי נשמה עוסקת במשמעות של החיים ושל הקיום האנושי. המוות אורב מעבר לפינה, מאורע בלתי נמנע, כפי שאנו רואים בהמשך הברכה: "ואתה עתיד לטלה ממני". עם זאת, מיד לאחר רעיון מדכא זה מופיע "ולהחזירה בי לעתיד לבוא". החיים תלויים לחלוטין בחסדו של ה', לא במובן זה שהם תלויים בכוחו של ה', כמו כל הדברים הנבראים, אלא במובן עמוק יותר - שהם תלויים בנוכחות ה'. זו אינה רק עובדה אובייקטיבית, אלא חלק מהותי מהחוויה של החיים עצמם. הפוטנציאליות שאנו חווים היא תחושה של האינסוף העומד מאחוריה. כיוון שכך, אנו מכריזים מיד, "כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך, ה' אלוקי ואלוקי אבותי, רבון כל המעשים אדון כל הנשמות". רבון כל המעשים ואדון כל הנשמות הם שתי קטגוריות נפרדות. היותו של האדם בעל נשמה בקרבו מובילה אוותו להכיר ולאשר את יחסו על אדון כל הנשמות, שהוא יחס שונה במהותו מיחסו עם רבון כל המעשים.

סיומה של הברכה הוא "ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים". החתימה של ברכה מתמצתת את הנקודה העיקרית של הברכה, ונקודה זו מבהירה כי אנו מדברים על המצב הבסיסי של היות האדם חי, של חזרה לחיים ממצב שחז"ל רואים אותו כמקביל למוות. הברכה אינה מתייחסת לשום תכונה מסוימת של החיים, אלא לעובדה הבסיסית של להיות חי. לפני שעשית משהו - כמו שהרמב"ם קובע, כאשר אתה עדיין במיטתך - אתה יכול לחוש את הנוכחות של האינסוף בנשמתך החיה, נוכחות של פוטנציאל.

הרעיון כי שינה היא מוות, שאליו מתייחסת בבירור חתימתה של הברכה, נמצא גם בתפילת מודה אני. אני חושב כי אנו יכולים כעת להבין את הבסיס לרעיון זה. ברור כי אדם ישן הוא חי מבחינה ביולוגית. אך אם החיים מוגדרים כפוטנציאל לצמוח, להתעלות מעל עצמך, אזי שינה היא מוות, כיוון שבעודך ישן אינך מסוגל לעשות שום דבר. משורר בעל תפיסה דתית עשוי לטעון כי מוות אינו אלא שינה.[2] ברכה זו אומרת את ההיפך, כי שינה היא מוות. הביטוי "פגרים מתים" מבהיר זאת. למילה "פגרים" אף פעם אין הקשר נעים או שליו. היא משמשת תמיד במקרא ביחס לגופות פזורות בשדה הקרב, נטושות, מעוררות דחיה ופחד. השפה אינה מכוונת לצייר לנו תמונה של אדם הישן בשלווה במנוחה מבורכת, אלא של שריד נרקב, שארית שהחיים נקרעו ממנה, והשאירו מאחוריהם רק חורבה. המעבר משינה לערות הוא אפוא מעבר רדיקלי ומהפכני, מעבר ממוות קר וחסר תקווה לחיים יצרניים, אפילו לפני שהאדם עשה או יצר משהו.

נקודה זו מסביר אנומליה אחרת בברכה. רוב התפילות מנוסחות בלשון רבים, בהתאם לכלל התלמודי "לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא" (ברכות ל.). ברכת אלוקי נשמה היא אחד מיוצאי הדופן הבודדים, והיא מאד אישית, החל מהמילה הראשונה, והמשך והדגש בכל שורה. הסיבה לכך היא שהברכה היא תגובה לחוויה שהיא מאד אישית, התחושה הפנימית של הפוטנציאל האינסופי של האדם. אנו עשויים לדעת כי כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, אך אנו חווים זאת מעומק החיבור שלנו עם עצמנו. כיוון שכך, אנו מתייחסים לקשר הפנימי האישי שלנו עם ה' - עם "אלוקי". אני בטוח שזה מתרחש גם בכל מקום אחר, אולם מה שאני מגיב לו הוא לא התופעה האוניברסלית אלא הנשמה ה"משומרת בקרבי".

על אף שהמנהג המודרני, שאינו דורש כי ברכות השחר יאמרו מיד לאחר האירועים המצריכים את אמירתן, ממקם ברכה זו לאחר ברכת אשר יצר, אין לטשטש את טבעה הראשוני של הברכה. ברכה זו היא תגובה להתעוררות הראשונה של חיים. מבחינה הגיונית וחווייתית, היא מקדימה את כל שאר ההתבטאויות הרוחניות.

 

 

**********************************************************

 

* *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשע"ו

תורגם על ידי חנה גלסנר

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

*

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   טומאה נגרמת על ידי מגע בגופת אדם או נבלת חיה. ניתן לראות כי גם קטגוריות אחרות של טומאה קשורות בדרך זו או אחרת למוות; ראו, לדוגמה, את הניתוח של הרב אברהם וולפיש לפרשת תזריע בספר תורת עציון, פשטות מתחדשים בפרשיות השבוע, ויקרא, הוצאת קורן, ירושלים, 2015, עמוד 163.

[2]   כמאמר המשורר האנגלי ג'ון דאן:

One short sleep past, we wake eternally, And, death shall be no more

          (מתוך "Death Be Not Proud").