ברכת האילנות

  • הרב יצחק ברט

ברכת האילנות

המקור לברכת האילנות מופיע בגמרא בברכות מג ע"ב: "אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן [=זה שיוצא ביומי ניסן] וחזי אילני דקא מלבלבי [=ורואה אילנות מלבלבים], אומר 'ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם". הפוסקים הרבו לדון בברכה זו: האם ניתן לברכה דווקא בחודש ניסן או גם באייר (להלכה: ראוי לברכה דווקא בניסן), האם חייבים לברך דווקא על האילן הראשון שרואים או שניתן לדחות את הברכה (להלכה: ניתן לברך גם על הראייה השנייה או השלישית), ועוד דיונים רבים.

ה"שולחן ערוך" פוסק שאין מברכים ברכה זו אלא על אילנות מלבלבים, אך "אם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות - לא יברך עוד" (או"ח רכ"ו, א). הסיבה להגבלה זו אינה ברורה, אך מסתבר שהיא קשורה לברכת "שהחיינו". ה"שולחן ערוך" פוסק ש"הרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה מברך 'שהחיינו', ואפילו רואהו ביד חבירו או על האילן" (רכ"ה, ג), ולמרות שהוא ממשיך וכותב ש"נהגו שלא לברך עד שעת אכילה" - מסתבר שאילן שגדלו פירותיו יצא מתחומה של ברכת האילנות ונכנס לגבולה של ברכת "שהחיינו".

מדוע שתי הברכות הללו צרות זו לזו? מדוע אין שתיהן יכולות לדור בכפיפה אחת? ייתכן שעובדה זו יכולה ללמדנו על אופי שונה של שתיהן. ברכת "שהחיינו", כידוע, היא ברכת הזמן. כאשר זוכה האדם ומגיע לרגע חשוב בחייו, הוא מברך את הקב"ה שהחיה אותו, קיים אותו ואיפשר לו להגיע לאותו רגע. ממילא, גם כאשר האדם מגיע לנקודת-זמן משמעותית החוזרת בכל שנה, הוא נזכר בכך שהקב"ה זיכה אותו לחיות שנה נוספת ומברך בפה מלא הודאה: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

מאידך, ברכת האילנות אינה ברכת הזמן אלא ברכת הראייה. במהותה, דומה היא לברכה על ראיית ברקים, קשת בענן או מלכי ישראל. אמנם אין מברכים את ברכת האילנות יותר מפעם אחת בשנה, אך עדיין נותרת היא ברכת הראייה. מוקד ברכה זו אינו נעוץ באדם, אלא באילן; ראיית האילנות המלבלבים אינה מעוררת באדם הודאה על כך שזכה שוב להגיע לחודש ניסן, אלא שבח על כך שהקב"ה ברא בעולמו אילנות כה נאים.

מעתה, ייתכן שההבחנה בין שתי הברכות מבוססת על טבעו של האדם. כאשר האדם רואה אילן שפירותיו ראויים לאכילה - הרגש הראשון המתעורר בו הוא הרגש התועלתני השימושי, והוא מברך את הקב"ה על כך שזיכהו להגיע שוב לעונתו של פרי טעים זה. כאשר הפרי הבשל עומד לנגד עיניו, האדם מרוכז רק בו ובתועלת שעשויה לצמוח לו ממנו, ואינו פנוי לשעות ליופיו של האילן ולפרחיו. רק אם רואה האדם אילן שפירותיו עוד אינם גמורים - הוא פונה לצדו האסתטי, מעריך את יופיו ואת טובו ומברך את הקב"ה על שיצר אילן כה נאה.